עקבתי בסקרנות אחר התאוששות הגוף. מכווץ ומשחרר שרירים טבעתיים שנמסו לתוספת השחורה שהתיישבה עלי. לעתים בור ולפעמים הר נהפכתי רעב לידע. היה לרעב איכות של תשוקה. כבר לעזאזל התחלתי לדמיין אותו מטפס מהאשכים כאילו בכלל היו דבר כזה. עוד לא ראיתי אותם. על הזין ידעתי מאחר שהוא עדין חובר לצנתר שקלט לאטו טיפות מים חרדליות. חשדתי בגוף ששוב יבגוד בי וישאיר אותי בבית החולים. סביבי, משמרות באו והלכו. המנהלה הרפואית תקתקה כמכונה משומנת שדקרה דיווחה נעצה דיווחה, הביעה עניין בעיניים עייפות מאין סוף שעות עבודה רצופות ודיווחה הלאה. כל פעולה נרשמה. הכתיבה בוצעה בטקסיות כך שאפשר היה להבחין בהבדלי הסגנון, דקויות אחיזת העט. לוח המתכת שעליו גיליון המעקב היומי הורם אל על, קל מגע ורב הנוכחות הוא הוצא משני אטבים שתפסו בו למעקה שמעל הר הכאב. מחזיקי הגיליון המהמו,הביטו, שרבטו והלכו. גיליון המעקב הוא מהמעוזים האחרונים של אגדת כתב החרטומים של הרופאים. תחת נטל כדור הכאב הכבד במרכז הגוף כל מה שיכלתי לעשות היה לעקוב אחר סביבתי העמלה. כחתול העוקב בפנים מכורכמות אחר כלב המקשקש בזנבו בעליצות חד כיוונית, בלשתי אחרי לובשי החלוקים. הסקרנות, תכונתי העיקרית חזרה ובגדול.הסרטן הבן זונה הזה הפך לזרז חיים. עיני נמשכו כמגנט אחר כל מחט נשלפת. אוזני היתה כרויה לכל ביפפפפפ. שכלי עיבד מידע רפואי, הכלב המאיים הפך לפרפר בשלל צבעים. לתפוס! .
בביקור רופאים רואים את הפנים שהיו במסיכה בחדר הניתוח. ככול שהרופא יותר בכיר גדלה הפמליה סביבו. עד כה שוכב מולם דוגמה ומופת לניצחון הכירורגיה. השמיכה מוסרת, כבר בשלב הזה אפשר להרגיש את הבדלי הסגנון. CHLAKKKK תחבושת מוסרת אצבעות נפרשות ונתחבות HAAAAAAAAAAAA למרכז הכדור.
הם בוחנים עבודתם בהתלהבות, מרוצים מעצמם. מה אעשה עם יצירתם כבר תלוי בי. איימתי עליהם שאתלה אותה ברשת. הנה, קיימתי. לצוות הקבוע יש שתי דרכים למגע: המהיר עם הכאב החד, והאיטי עם הכאב העמוק. הכי כואב הם המהססים, רובם מתמחים שעוד לא הפנימו שהחולה מעדיף סמכותיות שקרית ממבוכה כנה.
בערב של יומי השני הוצע לי להתקלח. עזבו אותי בחייאאת זומזום. בוא נראה אותי אוכל קודם.
בבוקרו של יומי השלישי התכונה רבה במסדרון. אחים ואחיות מתרוצצות במסדרון. פרצופים מבוהלים נכנסים בטעות לחדר, רואים את השכן מרובה הצינורות ונסים הלאה. אני לא מחכה לאוכל אלא אוזר עוז ומדדה למקלחת. לאטי מתפשט, אוחז בקיר ומתיישב בעדינות על הספסל. ריח חומר ניקוי חריף. אני מתחיל עם דוש-פואה בית שחי-ערווה ולבסוף מתמכר למים הרותחים שמעסים את כל הגוף. מקולח, לוח פרסומת למחלקה הכירורגית קרסתי לכורסה שמול לחלון, מפנה עורף למחלקה. מעונן, האפור מחשיך מענן כבד מגשם שמתקרב. בהייה, קריאה, האזנה, צפייה, במה אעביר שעותי? בחרתי בכולן. בשקיעה הגעתי לשלב הסרטים. הפתעתי עצמי בבחירה:"ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני" סרטו התיעודי של מרטין סקורסזה. למה דווקא בו בחרתי שאלתי עצמי אבל לא יכולתי להפסיק. עד חצות טיילתי עם גיבור ילדותי בתחנות ילדותי, נעורי ובחרותי. שרתי ובכיתי ב I ME MINE שחשמל מהיום ששמעתי אותו לראשונה ב-1970 בגיל 8, כשהמורה לטבע, אימא של אבירם קיבלה שבץ בעת הגשת תעודות השליש. אז חשבתי שהשיר הוא בכלל עליה ועליו. ארבעים שנה חלפו. הפעם מדקלם, מזהה עצמי בכל שורה, הגדרותיי מקבלות עדכון מההשראה הנצחית. משתנה X בפעולת העתקה, ורדן קולט עדכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה