יום שבת, 7 בספטמבר 2013

הפסקת אש

יצאתי מהפגישה השנייה במחלקת האונקולוגיה של בית החולים לא פחות נסער מהפגישות הקודמת. עד כה נפגשתי שלוש פעמים עם רופאים אונקולוגים והפגישות דמו אחת לרעותה; חזרה על טבלאות הסתברות,טיעונים הגיוניים וסיכום תומך בתרופות כימיות. נקבעה לי פגישה עם אונקולוג "הידוע בגישתו המשלבת". ביטלתי אותה. ידעתי מראש כמה רע ארגיש שאמצא עצמי נטול מילים לאחר שהוא ימליץ על טיפול מנע ממניעי הסתברות  ותרופות הומיאפתיות לשיכוך תופעות הלוואי. מבחינה רגשית חזרתי לכאורה לנקודת התחלה של בלבול, אי-ידיעה ושעון מתקתק של תא ממאיר שמתחלק עד אינסוף. מדוע לכאורה? כי בפועל, בהתקפים רגעיים של חוזק מכל הטיפולים התומכים, עברו מחשבות אחרות: שאני לא באותו מצב "חלש ולא יודע" של לפני הניתוח, שיש לי בסך הכול מחלה אחת לנהל, שלא בוער כל עוד לא בוער הגוף.
במוצאי שבת קיבלתי שיחת טלפון מויקטור, שמאוד אהב להציג אותי לחבריו כ"חבר החדש מהסרטן, זה עם היותר בלוטות נגועות" . ביום רביעי הוא החל את השני בסדרת הטיפולים הכימותראפיים. כרבים מלוקחי התרופה שמתחלחלים מרעיון הצנתר באמצע החזה או שרק רוצים להימנע מאשפוז יום, בחר ויקטור לבלוע כדורים פעמיים ביום במשך שבועיים ואז שבוע הפסקה. ספיגת החומר הכימי דרך מערכת העיכול, קשה מבחינת תופעות לוואי מאשר החדרתו בעירוי למערכת הדם. הוא התקשר התקשר ממחלקה פנימית  וביקש ש"אבוא לראותו בדחיפות". דיברתי איתו לפני שבוע בסיום מחזור הטיפולים הראשון והוא נשמע אז במצב רוח טוב, שמח על החלטתו. אתמול, ביום השלישי לבליעת הכדורים, ויקטור אושפז עם גוף שקרס לאחר חום גבוה. הגעתי אליו לאחר שעת הביקור הרשמית. למעט ילדים, למטופלים אונקולוגים אין אשפוז נפרד.הוא שכב בפנימית א'. המחלקה התרוקנה לסוף השבוע. מעט חולים נמו, פה ושם היו מבקרים שהעבירו את השבת עם יקיריהם. ויקטור שכב בחדר, לצידו חלון שהשקיף על תל אביב. מיטתו עמדה כך שאפשר היה אף לראות את מגל הירח מציץ בקצה העליון של החלון. חלקה העליון של מיטתו הוגבה, פניו היו חיוורות ושמוטות על כרית. הוא נראה רע, כצפוי. לא מגיעים לבית חולים כשנראים טוב. כשהתקרבתי הוא פתח עיניו ומלמל "אני לא כמוך" מספר פעמים ועצם עיניו. מה? על מי הוא מדבר? כמוני המבולבל שלא יודע ושלא רוצה להחליט. אבל ידעתי למה הוא מתכוון. "כמוני" בשביל ויקטור הוא אחד שמתעניין במחלה ובמה שעושים לגוף שלו.התקשיתי להביט בו. היה חסר טעם לשאול אותו "בשביל מה עשית את זה?" לא יכולתי להציע לו כלום מלבד לעודד אותו שהמשבר יעבור והטיפול בעירוי יהיה הרבה יותר קל. לי בטוח היה הרבה יותר קל כשירדתי במעלית בית החולים: אני לא עובר טיפולי מנע כימותראפיים נקודה. משימתי היחידה ממחר היא לבנות מערכת טיעונים נגדית. למחרת נתקלתי לראשונה בתפיסה שלא רואה בפעילות הסרטנית לא מחלה מתפרצת בת חלוף. בעזרת חוקר הסרטן דובר עברית, פרופ' גרשון זייצ'ייק שמעתי לראשונה באופן בהיר דעה מנוגדת לרפואה האונקולוגית המקובלת. פעילות סרטנית לא כתופעה שצריך להלחם בה אלא לחיות איתה. פרופ' זייצ'ק שאל מדוע פוחתים סיכויי ההשאה חוזרת ככול שעוברות השנים מהגילוי הראשוני. לדעתו, מרבית מקרי הסרטן אינם מסלול חד-סטרי למוות. ניתן לחיות עם הסרטן בשלום במשך שנים, או במילים אחרות: "לחיות עם הסרטן בבריאות שלמה". רפוי מסרטן הוא רב שלבי: תחילה עוצרים את התקדמותו, כלומר מרדימים אותו, ורק לאחר מכן ניתן להעלימו. המקרה שלי היה קלאסי. בפעילות כירורגית הוצא האיבר הנגוע, אין לי צורך לנסות לחיות בשלום עם משהו שמטריד אותי, עלי לנסות לחיות עם הלא-ידוע, לעקוב בעזרת כל המכשור הרפואי האפשרי אחר התפתחותו או אי-התפתחותו
מפגש גופי עם  הסרטן חתך חיי כשביט בקו אלכסוני מתמשך. הקו האחר - זה שחצה, נתן לו משמעות  ולבסוף יצר ממנו כוונת X הוא סך נקודות המפגש לביטויי  המחלה המתוקשרת ביותר כעת: חולים ומחלימים, צוות רפואי שטיפל בי ומחקר שנמצא רק בתחילת דרכו. קצת לפני שבערוץ הריאליטי אפשר יהיה לעקוב אחר חולים סופנים, תקוותי שבשימוש בצורת הבלוג כריאליטי של הכתיבה, אתמוך  בהנגשת המידע על מחלת הסרטן, אפשרות מניעתה,החלמה או מוות מכבד. מספר החולים שעוברים את המחלה ללא תמיכה  גדול ולא ראוי. בערות מכבידה על היכולת להקל על נטל הסבל לחולה ומשפחתו במהלך המחלה. 


תודה לד"ר טוביה, הצוות הרפואי והמנהלי ב"מכבי". לד"ר רוויטל קריב, ד"ר יהודה קריב, ד"ר רוית גבע, פרופ' גולדמן, פרופ' קרסיק, ד"ר שפיגל והצוות ב"איכילוב". רואי הניג, יוסי, לוס נאווי, פרופ' זייצ'ק ומכון "תעצומות". נועה, גליה, אלינור ב"מרכז איינגר", נירה רבינוביץ'- חלוצת הצ'י-קונג בישראל, ניר מלחי וצוותו ב"מרכז הישראלי לטאי-צ'י"



פרק י"ג- משרעות חיים ומוות

כיוון שנחישות ממני והלאה הפך הגילוח, תנאי הקבלה של י"א, לתזכורת יומיומית לקלות השכחה, לעשרות ההצדקות ועיוורון כלפי המסתתר תחת ויתור.  שינוי הרגל, הוספת אותה פעולה חושית נדושה שמעולם לא ביצעתי ברצף הצריך טביעת תבנית חשיבה חדשה. רשמתי כל פעם ששכחתי, כימתי זמן ומקום שנדרש לי לזכור ואז כפיתי על עצמי לשרך רגליי חזרה לראי וסכין קרוב. במתכוון, י"א לא שם עצמו כמבוגר אחראי. הפיצוי של מטפלים ברפואה המשלימה להיותם רק משלימים הוא העברת האחריות לכתפי החולה. לעומת הרפואה המודרנית שתמורת הסכמה סבילה, מנפקת הבטחות משכנעות לחיסול ממוקד של מחלות. ההיגיון של הרפואה המשלימה נסמך על סיבות ותוצאות והשפעת מעשים ליצירת מציאות אישית. ואני, ממחלים סביל הפכתי למחלים פעיל. ששה ימים בשבוע. כל ראשון ורביעי יוגה טיפולית, שני וחמישי- דיקור ונטורופת, שלישי ושישי צ'י-קונג/טאי-צ'י.  
עבדתי במשרה מלאה כלוחם בצבא של איש אחד במלחמה שעדין לא האמנתי בקיומה. "אולי חוסר אמונה הוא מה שגופך צריך" אמר לי י"ב, הנטורופאת. הטיפול השבועי איתו התחיל במבחן שרירים בהם נשאלו שרירי הגוף מה דעתם. מסתבר שהם, כמוני, השהו את חוסר האמונה לטובת סיפור מחלים טיפוסי ממדף ספרי הסרטן;  קמתי, התגלחתי, אכלתי בריא, חשבתי בריא ופעלתי בריא. כמכור לבריאות, הלכתי לקבל את מנת בריאותי היומית. מלאו חודשיים לניתוח וכל טיפול ואימון הרגיש כניקוז רעל ושחרור כאב. לאחריהם באה תחושת ריחוף עננית שנמשכה לאורך כל היום. כל האנרגיה שלי הלכה לכיוון חשיבה חיובית ומכיוון שכל מה שנדרש ממני היה לזכור להתגלח טבלתי באשליה חמימה של רוגע. בימיו האחרונים של החורף, שעשה שריר אחרון והטביע את העיר במטחי גשם, הייתי פרד אסטייר ורקדתי עם הגשם. רצף העלייה לרגל למקדש גופי אפשר לי את חוויה דתית עם גוף פצוע. בעזרת סל התרופות הניו-אייג'י זנחתי את צרותי הסרטניות וחברתי לרובד האלוהי שבי.

כשבטחוני מרקיע לשחקים, הזמנתי לפגישה השנייה עם ט' האונקולוגית את הוריי. המתנו, צפופים באולם מלא ארגזים. אגף הסרטן התכונן לעבור למשכנו החדש בקצה הדרומי של המסדרון. דחיסותנו המאולצת ואולי העובדה שמדובר במחלה לא מדבקת השרתה אווירת חברותא באולם ההמתנה. הבחנתי שהחולים מחולקים לארבע קבוצות: המקווים, המאוכזבים, הלא בטוחים, ושאנחנו, משפחתי ואני, קבוצה לא מזוהה. בעוד ששאר הקבוצה שוחחו בינם לבין עצמם ועם אחרים סביבם, מתנסחים במונחים של הסתברויות ותרופות חדשות שהמחלה כפתה עליה, אצלנו דממו. למה הבאתי אותם בעצם חשבתי. ט' זומנה בדחיפות והתור נדחה לעוד רבע שעה. הרגשתי שניצלתי ויצאתי למסע בבית החולים. נכנסתי לאגף החדש עדין ריק ומריח מצבע טרי. שאפתי אותו כאילו הוא נצבע לכבודי.  למה שאני לא אהיה פה? שאלתי עצמי, אולי לקבוצה שלי קוראים "המכחישים". ואולי זה בכלל לא רבים אלא "המכחיש" וקבוצתו הנגררת אחריו בלית ברירה. שקעתי בהרהורים שנקטעו ממסרון ששלחה חברתי "איפה אתה מחכים לך" איפה אני באמת? מיהרתי חזרה לאגף הישן. בטחוני העצמי יורד עם כל פסיעה. ט' קראה לנו למשרדה וארגנה למשפחתי כסאות. חיוכה הרצין באחת שהיא שמעה אותי אומר שלא הגעתי להחלטה ש"לא" אבל אין מצב ל"כן". היא לא הבינה. אם אין מצב ש"כן" זה לא "לא"? "לי" היא אמרה, "תשובתך בפועל היא 'לא' להתחלת הטיפול בשבוע הבא, תקן אותי אם אני טועה." היא נשענה על השולחן, הורידה משקפיה ועיסתה את עיניה. ההבעה החייכנית התחלפה לכעס וייאוש. התבקשתי לנמק. גמגמתי. מנאומי המסודר ששיננתי לפני הפגישה נשכחו כל הסעיפים. לבסוף השתתקתי. בראשי, הבסתי טיעוניי עוד לפני שהוצאתי אותם מפי. לא ראיתי זכות לדרוש ממנה לנהל מחקר על קשר הסטטיסטי בין גילוח לסרטן, לדון בעומק על ההבדל בין תמציות צמחים מיובאות מסין או ממשתלה ביגור. סביבי היו רק עיניים דומעות וניסיונות לא מוצלחים להשתלט על הבכי. המשפחה והרופאה הביטו בי כחותם על גזר דין מוות לעצמי. מבחינתם- אם השבוע לא אכנס לטיפול מסודר, השאה היא לא הסתברות אלא עובדה. לעומתם, לי הבעיה הצטמצמה לפחד מתהליך שבו חיים ומוות מתורגמים לצירי נתונים ומילים עם משרעות חיוביות ושיאים של הסטה מורכבת ומאוחרת, כמו ששמעתי באולם ההמתנה. הרגשתי שאם אני צריך לבחור בין נחישות לגילוח, אושר ממנות טיפול משלים או תלות בטיפול עם סדרות משתנים אינסופיות, אני מעדיף להתאבד. השיחה התחילה להגיע לסיומה. ט' חזרה על עצמה, לא היה לה מה לחדש. התחלנו להרגיש רע בשבילה בשם כל החולים שממתינים אחרי בחדר ההמתנה. למרות זאת היא נמנעה מלומר לנו שהשיחה הסתיימה. היה לה חשוב שאבין שאני מהמר על החיים שלי, מבצע אול אין מיותר.בסופו של דבר, מתפקידי כמנהל המחלה שלי היה לסיים את ההתעללות בה ובמשפחתי הדומעת. קמתי, לחצתי את ידה ואמרתי לה שגם היא לא מאמינה לי עכשיו, אני נחוש לנצל את האגף החדש שנבנה במיוחד בשבילי. "אתה רואה מה הולך פה" היא הצביעה על ערמת הניירת על שולחנה " אתה מבין שאין לי זמן לאמונה"


יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

פרק י"ב -נ של נחישות

שבוע חלף מפגישתי  הראשונה עם ט' ממרכז לגידולי מערכת העיכול במחלקת אונקולוגיה. המחלים בקצב החלמה איטי ויציב, דמות שניסיתי לשוות לעצמי, נשכחה כחלום ביקיצה. ועדין, כשובל מטריד שסרב להעלם נשאר הרעיון שלא המחלה כופה תרופה אלא תרופה נכפית על מחלה. נעלבתי שלאחר ניתוח מסובך, החלמה דואבת בהווה מאבדת עניין בשם מחלה, שרק מדברים איתי על סיכויי הופעתה בעתיד. מצאתי שכל פעם שאני הולך להשתין, ומשלפוחית השתן זועק כאב הצנתר שנשלף, הסתירה גורמת לי לחמת זעם, אני יוצא מהשירותים עצבני. רע מאוד לפי "המדריך למחלים". רמזיו של י', מומחה ה"דעה שנייה"  ש"אומנם אין לחץ אך עדיף להתחיל את הטיפול הכימותראפי כמה שיותר מוקדם" הלחיצו בענק.
 כצפוי, לחץ משבש חשיבה. יצאתי להליכה איטית בים. השמש חיממה את גופי ולאחר כמה מאות מטרים, הלכתי מהר יותר. ויותר. ואז ריצה איטית שמשמעותה דילוגים  קלים שמוליכים לקפיצה מעל ערוץ קטנטן בין בוגרשוב לפרישמן. טעות. המכה חדרה לרקמות שלא ציפו להתעורר שוב. הכאב עצר נשמתי. לא יכולתי אפילו לנזוף בעצמי. כדור הכאב נחת עלי, בולע אותי  מראש לרגליים. לא נשאר מקום לתוכחה עצמית. מתחתי גבולות ההנאה לקצה לא לי עדין. כשהגעתי הביתה לא זזתי מהפוף. לא העזתי. כמו בימים הראשונים שלאחר הניתוח. הכדור התיישב ומעך אותי . מהמשפחה שלחו לי קישור יו-טיובי של ניתוח בטן אנדסקופי, להזכיר לי, כמה קשה, עדין ומסובך התהליך. ננזפתי ללא רחם על זלזולי בהלם שגופי עבר. הם צדקו. כמנהל המחלה נכשלתי על משמרתי.קצב החלמה איטי וגישה מלטפת לא יואילו נגד הרס עצמי. מסתבר שנזקקתי ל"דעה שנייה" גם לתהליך ההחלמה. נשארו עוד שלושה שבועות עד לפגישה השנייה עם ט'. הפגישה נקבעה שבוע למועד האחרון שבו הומלץ להתחיל את הטיפולים הכימותראפיים. ויקטור, חברי החדש מחדר ההחלמה בחטיבה הכירורגית, בחר להתחיל בשבוע הבא טיפול כימותראפי בעזרת כדורים. גישתו למחלה ולתרופה הפוכה ממני.  ויקטור לא רצה לדעת כלום. הוא רק רצה לשכוח מהסרטן. .אני רציתי לדעת
חג פורים הגיע. יום שישי. מהפוף הבטתי לעבר בסטות פטישי הפלסטיק והרעשנים שהתקפלו. רסיסי שלג וקצף נעלמו לתוך נחילי גשם אחר הצהריים. שקט השתרר. לא זזתי מהפוף. השתדלתי להניע רק את ראשי ועיני. לא שתיתי כדי לא להשתין.  החלטתי שאת סופ"ש פורים אבלה בעיון בסוגת 100 דברים שאני חייב לראות, לשמוע, לקרוא לפני מותי. הרשימות האלו חזרו לאופנה בעקבות הסרט עם ג'ק ניקולסון. בעצמו דוגמה חיה לגלישה על רוח התקופה. מסקנת הסופ"ש הארוך, הייתה להצטרף לגלישה.  
בסיום החג קבעתי תור עם י"א, מומחה לרפואה סינית, עם י"ב, חבר ונטורופת, ביררתי שעות במרכז יוגה טיפולית וחזרתי למרכז הישראלי לטאי-צ'י, הפעם כלוחם.
שיחת ההיכרות עם י''א,  פתחה כיוון חדש לעולם הסרטן. "בנתיב החדש" אמר לי י"א "יש רק אותך והפעילות הסרטנית." עם או בלי כימו? שאלה משנית."אם תרצה לצעוד איתי, יהיו דברים שתצטרך לעשות." למשל? שאלתי מייד."להתגלח למשל." משל למה קשורה התגלחת שלי?" שאלתי, בולע את "לעזאזל".  מיששתי לחיי בדאגה. מדובר בתנאי הרבה יותר קשה לביצוע. ניסיתי במספר עבודות ותמיד נכשלתי. לא הכנתי עצמי שמישהו לתנאי של אמא שלי לפני ליל סדר. "משל למשמעת, לרצינות, לנחישות. בסרטן צריך להיאבק. בוא תחשוב על זה תוך כדי...תשאל את הגוף מה הוא אומר, הוא מוכן למלחמה?" הוא הורה לעבר המיטה. נשכבתי. י"א הכניס מחטים לששה מקומות ברחבי הגוף. דווקא מהנקודה הרחוקה ביותר, בבוהן כף גלי, עלה גל כאב מוכר. הוא התחיל חד ונוקב. לאיטו מתפשט בגוף אבל לא מאבד את נקודת האחיזה בבוהן. נשמתי ונשפתי בניסיון למנוע צרחה ואז נרדמתי. החדר במרפאה גבל בגן ילדים. התעוררתי מבכי ילד שעוד לא התאושש מנטישת הבוקר. לבכי המרורים הצטרף עוד ילד. אחרי זה הייתה מריבה בין שני ילדים ושתי גננות נאלצו להפריד. אחת רעה ואחת טובה באו להשליט סדר בעולם. גופי רעד משנאה לילדים הבוכים, לילדים הרבים ולגננות שנואמות להם. רציתי לקום. לא יכולתי. הכאב החזיק אותי מכף הרגל. רציתי לקרוא לי"א וויתרתי. ראיתי שיש פעמון מצוקה והתביישתי. לא קיבלתי תשובה למה אני צריך להתגלח כל יום. לקרוא לי"א. תשוש מכאב וממצוקה נרדמתי. חלמתי שאני קם מהמיטה, עומד לפני הראי ומבצע טקס גילוח לפני הראי כטראביס "נהג מונית" ביקל. לאחר שגמרתי להתקלח בדקדקנות אני פונה שמאלה, חוצה את הקיר ומתקדם לכיוון הגן. לבד מציצת מוהוק, נושר שיערי עד שאני מגיע לגן. בימיני אני שולף מאצ'טה. בשמאלי אני מחזיק אקדח. אבל אני לא משתמש בו. אני לא רוצה לשמוע בום. במקום זאת אני טובח בילדים ובגננות. היללות פוחתות לאיטן. ואז שוב השתרר שקט. התעוררתי כשי"א הוציא מחטים ישנות ודקר במקומות חדשים. המחט בבוהן נשארה."נו, קיבלת תשובה?" הוא שאל. הצצתי בראי נראיתי פרוע כלאחר קרב.  שלושה מחטים הזדקרו מראשי. רק דם היה חסר לתחושה הכללית. כן המפקד, עניתי.  



יום שני, 2 בספטמבר 2013

פרק י"א- אונקולוג מומחה

מבעד לחלון קרון הרכבת ראיתי  זוג צעיר מתנשק, משחזר בדקדקנות מחווה לצילום שחור-לבן המפורסם בתחנת רכבת בפריז, שתלוי עדין בחדר נעוריהם, והתמלאתי מתיקות משכרת. הוארנו, הרציפים ואני, בפסי אודם של שמש בין ערביים כמו גוף מקבל אנרגיה מסוכר. הקרון התמלא. לא רק לי הייתה זאת הנסיעה הראשונה בקו תל אביב-באר שבע. שתי משפחות מרובות ילדים התיישבו לצידי. הילדים בגילאים שונים התרוצצו והזכירו ליושבים לצידם מהי התלהבות מהלא מוכר. הילדים תירגמו לצרחות את ניצחון הקדמה. הנוסעים נמלטו לאזניות. אני להפך. התאים לי רעש. נזקקתי לעידוד של המיית חיים  ובדחיפות. הסנוקרת שחטפתי מהאונקולוגית ט', לפני פחות מ-24 שעות, חדרה רק ביציאה מחדרה. ספגתי אותה בהילוך אטי  לאורך כל הלילה והיום שלמחרת. לראשונה לילי התמלא סיוטי סרטן וטיפול כימותרפי. חבירתה של האונקולוגית לצוות ניהול המחלה הדמיוני גרמה למהומה בדיונים בראשי.  לאחר הפגישה עלה עלה חום הגוף. תגובה נפשית אמרתי לעצמי מסרב לשקול שיחה עם כל החברים החדשים שלי א', ב', ג', ד', שהיו, שמעתי קולם, בסמכותיות תובעים אשפוז דחוף במיון. השיפור ההדרגתי והבטוח בתפקוד, תוצאת שבועיים החלמה בבית, קרס. ט' נעצה סיכה בבלון האשליה שטיפחתי. מי שאמר שהשלום בפנים ואדם אחראי לגופו ומחלתו, שיקום! התהפכתי במיטה, כדור הכאב חזר לממדיו הקודמים, דידיתי דואב מכיסא למיטה. בלילה לא הצלחתי להירדם. זיעה חמה וקרה נטפה ממני לסירוגין.
חלון הזדמנויות לאונקולוג מומחה נפתח בבאר שבע. עטתי אליו. לעשות "דווקא" ולהוכיח לעצמי שYES I CAN ויש פרי לשבועיים התאוששות-בית, התעקשתי לצעוד לרכבת ברגל לנסוע כתייר. איזה עקשן אידיוט, סיננתי לעצמי לאחר שהחשיך, התאדתה הרומנטיקה, שככו תשואות מחיאות הכפיים מצעדת הגבורה לרכבת והחלו להשתחל גלי הכאב. עכשיו צפוף, חם, מחניק,  והבטן מתנפחת, שולחת כיווצים דרך החלחולת וצינור השפכה. ואז החלו הדקירות בנקבי הניתוח. כבודק פנימית לאחר תיקון מנקר, הכנסתי יד קרה מתחת לחולצה. בשוויון נפש, כאילו דבר לא קרה, מיששתי כל נקב, תר אחרי סימן חיצוני שיעיד שאני מתפוצץ מכאב עוד מעט. לא יכולתי לעשות דבר מלבד להישען אחורנית, לנשום וללטף בעדינות.  כדור שלי נחמד, כואב לך?
בתחנה בבאר שבע, בניגוד לתכניתי, לא חיפשתי  אל קטר שבעים ארבע מאות ארבע עשר. תשוש דידיתי למונית. הנהג, לעומת זאת בדיוק הצית סיגריה והעלה עשן. הוא שאל אותי אם מפריע לי. מממ.. לך על זה. גשם התחיל לרדת, נתתי לעצמי להירטב קלות דרך החלון הפתוח. 
גם במרפאה בבאר שבע בודדו את חולי הסרטן. לאחר הנסיעה הלא רגועה שהענשתי את עצמי על עוון לא ברור, התפנקתי בדממה בכיסאות הנוחים. י' ניהל את האשפוז היומי באיכילוב. ננזפתי שאני מתייעץ עם מומחה מאותו בית החולים שבו אני מטופל. אפשרתי לחולה צנום ורועד להיכנס לפני כדי להרגיש טוב עם עצמי. את הזמן החדש שהתפנה לי ניצלתי להזמין תור לעוד מומחה אונקולוגי, הפעם בצפון הארץ, שמפורסם בשיטותיו ההוליסטיות. חולה נוסף שני מלווים נכנסו לחדר ההמתנה. טירון סרטן לפי תיק המסמכים הדקיק שהחזיק בידו וההיסטריה בקולו. אתה בסדר אמרתי לעצמי. נכנסתי לחדרו של י'. גבר נעים עם מבטא רוסי קל, שיער מאפיר ורחב כתפיים, בסמכותיות הוא סקר בפני את מצבי. הוא ענה על רשימת השאלות שדליתי מהפורומים השונים במהלך השבועות, עד בואה של ט', שבהן תפקדתי כאונקולוג האישי שלי. הוא ענה בסבלנות, לרגע לא חשתי שהוא דוחק בי או מזלזל בשאלותיי. הבעיה הייתה שכאילו ידעתי מראש מה הוא יגיד. הוא חזר במילים קצת שונות על מה שט' אמרה. וחזר,  בטון גברי כשל רופא בסדרת טלוויזיה על מה שקראתי בדיונים. לאחר כחצי שעה אזל מלאי שאלותיי והערותיי המתפתלות על תשובותיו הישירות. .השתררה שתיקה. עכשיו הגיע תורו והוא שאל:  "אבל אתה יודע, אני לא מצליח להבין למה כל זה מטריד אותך?  הסטטיסטיקה הרי ברורה וחד משמעית. במקרה שלך, שהסרטן חדר מבעד לאיבר והתפשט למערכת הלימפה,  צריכה להטריד רק שאלה אחת-איך היית מעדיף לקבל את הכימו? בכדור או בטפטוף." שוב עניתי בלי לעפעף  שדווקא אני יודע, ברור שאני מעדיף נזול מטפטף לווריד מכדור שיעשה שמות בקיבה. אבל, שאלתי, מה זה משנה לך? הכבוד לזמנו ולמקצועו מנע ממני לנמק כיצד מערכת יחסי עם וולט מ"שוברים שורות" בשורשי בחירתי. במקום זאת, האזנתי לי' מדבר על נחישות. מסתבר שלהחלטה בנושא אותו אני לוקח בקלות ובחוסר האחריות האופייני לי, יש השפעה על חוזק ההתמודדות עם הטיפול וכפועל יוצא- מהמחלה. אדם שהפרפר שנחצב בחזהו לקליטת הנוזל הכימי  גורם לו להפסיק להתקלח הוא כחולה שממאן לאכול מרוב בחילה שלעתים הכדור הכימותרפי מעולל לקיבה. שניהם פוגמים בסיכויי החלמתם, כך מראים המחקרים. י', המופקד על האשפוז היומי ורואה מדי יום את החולים באים לקבל את מנתם. ידע על מה הוא מדבר. להליך שעליו הוא מופקד  ישנה השפעה ישירה על ההתמודדות הנפשית מול התסמינים שהתרופה מייצרת בגוף. ככול שנחישות הנפש גדולה כך גוברים סיכויי ההחלמה. והפוך. האם הוא אומר לי שהכול בראש? שהחלמתי תלויה בקשיות עורפי? איבדתי אותו ושקעתי להרהורים משלי על חוסר מוצקותי. בעודו מדבר אני רואה לנגד עיני את מכרי ומכרותי, סוקר את נחישותם ונחישותן לעבור את חודשי הסבל. אני מדמיין אותי מסטול מהתחת כמו כמה ובא לי להקיא. התנשפתי כעוצר גל שמגיע מעומקי הקיבה. "אתה בסדר? " הוא שאל.  כן, עניתי אבל אולי קצת מים. הוא מושיט לי כוס מים מתמי 4. בצבע זרחני או שרק נדמה לי? השיחה גוועה. י' התנצל וקיבל שיחת טלפון דחופה. שבתי לעמדת החולה המותש. יצאתי בכבדות מהחדר. טירון הסרטן שעט לתוך החדר מחפש ישועה.
נהג המונית חיכה לי ביציאה מהמרפאה האזורית. כנראה שנראיתי כה כפוף שהוא זרק מידו את הסיגריה, פתח את הדלת וניגש לעזור לי. סימנתי לו שאני מעדיף סיגריה כעזרה. גם הוא כרוב המעשנים כבדים שמח לבקשות מסוג מ הבקשה האחרונה. עמדנו במעלה המדרגות ועישנו ביחד. הגשם הפיח חיים בצמחיה מסביב. טבק הסיגריה עשה לי בחילה ונאלצתי לתפוס במעקה. אצבעותיי לפתו את המעקה הקר והלח. כוכבים יצאו מבעד לעננים. הרגשתי שהמעי כבר לא מתפתל לתוך עצמו אלא משוגר לאצבעות רגלי וידי.  נשזר על הברזל, מתפנק בכפור, מתבשם מריח האוויר. מארבעת גפי יצאו שרשראות  נקניקי המעי ורקדו כנחשו של פאקיר מתחננות שלא אמלא אותם בתרופות הכימיות מומלצות. "יש בעיה," סיפרתי בטלפון לחברתי מהמושב הקדמי במונית המסריחה ממרלבורו, "אם אני מוכן להאמין שהמעיים שלי מדברים אלי אבל לא מסוגל להאמין לרופאים מכובדים מלאי כוונות טובות, מאיפה תצמח הנחישות לעבור את הטיפול".






יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

פרק י-פגישה ראשונה אונקולוג

ביום החמישי לאחר הניתוח כדור הכאב שינה צורה לקערת פלא נעה על צירה וסביב עצמה. אם זזתי מהר מדי, מערכת צירי הכאב תדאג לאזן את זווית הקערה ומהר. בביקור הרופאים בשעה תשע בבוקר, ללא התרעה או טקס ולו סמלי, שלף ג' את הצנתר. חץ כאב מהזין הפך את הקערה, קדח לאורך עמוד השדרה עד קדקוד ראשי, מבזיק זמנך עבר תגיד שלום ותודה, הגיע מועד שיבה הביתה. בשלושת החודשים הבאים חץ הכאב יבליח בעת ההשתנה כתזכורת דו כיוונית לשבירות ההחלמה. החלמה ממה? שאלתי את האח שלימד להזריק לעצמי  חומר נוגד קרישה, אחד משיעורי הבית המצורפים לעסקת השחרור מהמחלקה. עד לפני מאה שנים לא רבים עברו לשלב ההתאוששות מניתוח. אבל אני בכלל חולה סרטן מלמלתי. "אל תדאג לא שכחנו, אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקה הפתולוגית אבל למה שלא תרד לאונקולוגית, ארבע קומות למטה, מחכים לך שם לקבוע תור". עכשיו אתם נזכרים, סיננתי בשקט לפקידה באונקולוגיה שהביטה בי, חייכה בהבנה ולא הבינה על מה אני מדבר. לא פירטתי. חטיבת הכירורגיה עם הגרזנים וכתמי הדם  מרגישה כקרקס עליז לעומת האונקולוגית המנומסת פתע באה מתמסרת מזמינה. מלא חדווה עזבתי את מגדל האשפוז, חלון משקיף לים התיכון, עשרה ק"ג רזה, עשרים וחמשה ס"מ מקוצר מעי גס, שואף כתרופת אידוי את ג'יפת פלורנטין, עדין לא מסוגל לדלג אלא רק לעקוף גללי כלבים וערמות קרטונים של בגדי ילדים מסין, אבל מלא אופטימיות מהצלחתי לשרוד. יצרתי סביבת עבודה להחלמה שבה אוכל להושיב עצמי וקערית הפלא: שני מחשבים, ספרי רפואה, מזרן וכיסא יוגה, כדור פילאטיס, קופסיות של כדורים, גלולות וטבליות + רשימת תיוג לפי סדר לקיחתם בשבועות הקרובים. סיפרתי לעצמי שהנה, סוף סוף התקבלתי לקורס החובשים. שלושים שנה לא סלחתי ל"גולני" שהעדיף אותי קשר מ"מ. הפעם, אומנם עדיין בובת ניסויים, בובה גאה שהדגירה מחלה, נשבעתי שבועת הרופא. במסמך השחרור נכתב שיצאתי מבית החולים מוגבל תנועה וברמה סבירה מאוד של תפקוד גוף. עתה, בבית ההבראה הפרטי שלי, מצויד בתשוקה לידע, מסכים מהבהבים במקום צגי ניטור צללתי לשאלה- מהי בריאות לעזאזל. 
גיגלתי סרטן שוב ושוב. הקלקתי עמודים עד קץ תוצאות דפי החיפוש. עכשיו הרשיתי לעצמי להביט על מדף הבריאות בחנויות הספרים. לעולם לא ארבע במאה, מי שמתעניין במחלות מתבייש לחסוך. צודקים. מי שמתעניין, לא ייקח סיכון לחכות. אני דווקא כן. גזרתי על עצמי לחכות לשבוע הספר, להסתפק בספרי המחלות שהורעפו עלי מלווים במבט מצועף. לי היה גבור משלי. קראו לו וולטר "וולט" וויט. לעומת בן גזארה, גיבור שנות ה-70 שבמשך שש שנים הקדיש את חצי השנה האחרונה לחייו לעזרה לזולת, מרדף אחר פושעים וחוץ מהפתיח לא היה אצל רופא, וולט שלי הזליף כימו לוורידיו וייצר אמפטמינים באיכות הכי גבוהה.
תוצאות הבדיקה הפתולוגית קבעו ששבעה עשר בלוטות לימפה נוגעו בהכפלה סרטנית. ראיתי כבר את עצמי שוכב בחדר הסמוך לוולט, חומר שקוף נוזל לשנינו מהשקיות. וולט שלוו אני לא. אולי כי הוא עושה לביתו ואני סתם תקוע בבית, בחוץ גשם זלעפות ורוח משתוללת? 
נכנסתי לפגישה עם ט' האונקולוגית בדיוק בשעה שנקבעה. ניסיון העבר כמלווה אחרים בבתי חולים לימד שככול שחדר ההמתנה נעים והתור קצר, גדולות הצרות. ט' טרוטת עיניים ממשמרת ארוכה, מזכירה את ד"ר צ'י פרק הנירולוגית של ד"ר האוס. גם היא בטח בשפיץ 2% של הכיתה. לא אמרתי לה. הייתי קורקטי וזה עלה לי במספיק מאמץ. נרגענו לטקס שאלות ותשובות חולה-רופא. סרטן המעי הגס שכיח במיוחד מעל גיל 50, כאשר המחלה מתגלה בשלב מוקדם, סיכויי הריפוי מגיעים לכ- 90%. ט' ממליצה  טיפולים כימותרפיים ושאתחיל אותם לכל המאוחר עוד כחמישה שבועות. היא ידידותית ותומכת. מציעה שאלך להיפגש עם עוד מומחה. כנושא חשיבה היא ממליצה לי להתעמק בבחירה בין קוקטייל כדורים במשך חצי שנה, בסבבים של שבועיים מדי יום ושבוע הפסקה או- חצי שנה להגיע למחלקה פעם בשבועיים ובמשך יומיים לטפטף לווריד. חשבתי והתשובה היא טפטוף, אמרתי לה בלי להניד עפעף. לא סיפרתי לה על וולט. קבענו לעוד שלושה שבועות.






יום שבת, 31 באוגוסט 2013

פרק ט' - משתנה X


עקבתי בסקרנות אחר התאוששות הגוף. מכווץ ומשחרר שרירים טבעתיים שנמסו לתוספת השחורה שהתיישבה עלי. לעתים בור ולפעמים הר נהפכתי רעב לידע. היה לרעב איכות של תשוקה. כבר לעזאזל התחלתי לדמיין אותו מטפס מהאשכים כאילו בכלל היו דבר כזה. עוד לא ראיתי אותם. על הזין ידעתי מאחר שהוא עדין חובר לצנתר שקלט לאטו טיפות מים חרדליותחשדתי בגוף ששוב יבגוד בי וישאיר אותי בבית החולים. סביבי, משמרות באו והלכו. המנהלה הרפואית תקתקה כמכונה משומנת שדקרה דיווחה נעצה דיווחה, הביעה עניין בעיניים עייפות מאין סוף שעות עבודה רצופות ודיווחה הלאה.  כל פעולה  נרשמה. הכתיבה בוצעה בטקסיות כך שאפשר היה להבחין בהבדלי הסגנון, דקויות אחיזת העט. לוח המתכת שעליו גיליון המעקב היומי הורם אל על, קל מגע ורב הנוכחות הוא הוצא משני אטבים שתפסו בו למעקה שמעל הר הכאב. מחזיקי הגיליון המהמו,הביטו, שרבטו והלכו. גיליון המעקב הוא מהמעוזים האחרונים של  אגדת כתב החרטומים של הרופאים. תחת נטל כדור הכאב הכבד במרכז הגוף כל מה שיכלתי לעשות היה לעקוב אחר סביבתי העמלה. כחתול העוקב בפנים מכורכמות אחר כלב המקשקש בזנבו בעליצות חד כיוונית, בלשתי אחרי לובשי החלוקים. הסקרנות, תכונתי העיקרית חזרה ובגדול.הסרטן הבן זונה הזה הפך לזרז חיים. עיני נמשכו כמגנט אחר כל מחט נשלפת. אוזני היתה כרויה לכל ביפפפפפ. שכלי עיבד מידע רפואי, הכלב המאיים הפך לפרפר בשלל צבעים. לתפוס!
בביקור רופאים רואים את הפנים שהיו במסיכה בחדר הניתוח. ככול שהרופא יותר בכיר גדלה הפמליה סביבו. עד כה שוכב מולם דוגמה ומופת לניצחון הכירורגיה. השמיכה מוסרת, כבר בשלב הזה אפשר להרגיש את הבדלי הסגנון. CHLAKKKK תחבושת מוסרת אצבעות נפרשות ונתחבות HAAAAAAAAAAAA למרכז הכדור.  
הם בוחנים עבודתם בהתלהבות, מרוצים מעצמם. מה אעשה עם יצירתם כבר תלוי בי. איימתי עליהם שאתלה אותה ברשת. הנה, קיימתי. לצוות הקבוע יש שתי דרכים למגע: המהיר עם הכאב החד, והאיטי עם הכאב העמוק. הכי כואב הם המהססים, רובם מתמחים שעוד לא הפנימו שהחולה מעדיף סמכותיות שקרית ממבוכה כנה. 
בערב של יומי השני הוצע לי להתקלח. עזבו אותי בחייאאת זומזום. בוא נראה אותי אוכל קודם.
בבוקרו של יומי השלישי התכונה רבה במסדרון. אחים ואחיות מתרוצצות במסדרון. פרצופים מבוהלים נכנסים בטעות לחדר, רואים את השכן מרובה הצינורות ונסים הלאה. אני לא מחכה לאוכל אלא אוזר עוז ומדדה למקלחת. לאטי מתפשט, אוחז בקיר ומתיישב בעדינות על הספסל. ריח חומר ניקוי חריף. אני מתחיל עם  דוש-פואה בית שחי-ערווה ולבסוף מתמכר למים הרותחים שמעסים את כל הגוף. מקולח, לוח פרסומת למחלקה הכירורגית קרסתי לכורסה שמול לחלון, מפנה עורף למחלקה. מעונן, האפור מחשיך מענן כבד מגשם שמתקרב. בהייה, קריאה, האזנה, צפייה, במה אעביר שעותי? בחרתי בכולן. בשקיעה הגעתי לשלב הסרטים. הפתעתי עצמי בבחירה:"ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני" סרטו התיעודי של מרטין סקורסזה.   למה דווקא בו בחרתי שאלתי עצמי אבל לא יכולתי להפסיק. עד חצות טיילתי עם גיבור ילדותי בתחנות ילדותי, נעורי ובחרותי. שרתי ובכיתי ב I ME MINE  שחשמל מהיום ששמעתי אותו לראשונה ב-1970 בגיל 8, כשהמורה לטבע, אימא של אבירם קיבלה שבץ בעת הגשת תעודות השליש. אז חשבתי שהשיר הוא בכלל עליה ועליו. ארבעים שנה חלפו. הפעם מדקלם, מזהה עצמי בכל שורה, הגדרותיי מקבלות עדכון מההשראה הנצחית. משתנה X בפעולת העתקה, ורדן קולט עדכון.




יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

פרק ח- פוסט ניתוח

מהר משכלי פקחתי עיני. שחזרתי, אור עמום מהחלון לשמאלי, כיצד התדרדרתי לשכיבה במיטה מול שקיעה, מיהם האנשים מולי. כאב עמום ממרכז סימן  גבולות. יכולתי רק לגלגל עיני מטה. ראיתי בליטה מכוסה בשמיכות כחולות לבנות מהודקות. החדר צהבהב ירוק, שמיכה כחולה, הנה שמש אדומה. אי שם מעל הררי הכאב נחו כפות רגלי. חשבתי לזוז ונתתי לרעיון לחלוף. לא יכולתי להניע דבר מלבד קצות אצבעות ידי; זרת, קמיצה, אצבע, מורה, אגודל WOW ועכשיו הפוך: ימין אגודל, מורה, אצבע, קמיצה, זרת. מממממ......המהמתי, מנסה צליל נשיפה. אפי חובר לצינור. הזזתי קשתית עיני לכיוון האור האדום, לכיוון הנגדי, וילון ירוק. למעלה למטה. שיטת פאולה בזמן אמת. הרגשתי שאישוני מגיבים שונה זה מזה, שגופי דואב אי שם רחוק. זכרתי שקוראים למרחק הזה מורפיום ואני חבר שלו קוראים לו לופי לופי לופ . מממ... המהמתי שוב, מפנקים באיכילוב. הרמתי אגודLIKE דייל קופרי ועצמתי עיני. SEE U LATER ALIGATOR. שמעתי שמחוותי התקבלה. הם סיכמו שעדיף שאמשיך לישון. צפתי בין הצלילים סביבי. חם ונעים נרדמתי. קר וכואב התעוררתי. אורות וצלילים מהמסדרון חדרו לחדר החשוך והשקט. התמקדתי בחלון, מחפש חוץ. ומעכשיו עוברים לחלק ב' של התכנית: לעוף מפה כמה שיותר מהר.  שאפתי אוויר ונאנחתי מכאב תנועת הריאות. בכוח הנשיפה, נתתי לעין להוביל את הצוואר. לתת לו להיתלות עליהן. לא סמכתי על מקום אחר בגופי שיגיב כפשוטו מלבדן. ידי מחוברות לצינורות. כושר הפרדת הנתונים הכפיל עצמו מהפעם הקודמת שפקחתי עיני. לא ראיתי אותו אבל שיערתי שתחת עצם הבריח, מלבי עד ברכי, נח כדור כבד. מה שמתחת עדין  מחוץ לתחום. הכדור הסתיר את השוליים. שקי הריאות נלחצו ונהדפו מצדו העליון של כדור. השחור של הלילה התחלף לכחול עמוק. המחלקה התעוררה. בחוץ- המולה חרישית של עשיה. אצלי, כול פתח מלבד אוזני ועיני קולט או שופך לשפופרת, הכול עבד חוץ ממני.
אפשר לסמוך על מערכת הרפואה שבעליצות קוסמית ישתפו פעולה עם הרצון להתחפף כמה שיותר מהר. התחיל יום ומשמרת חדשה הגיעה עם רשימת הלהוציא, להכניס ולהחליף. מהמשפחה נודע לי שהניתוח עבר בהצלחה מסחררת. החלק האמצעי של מעיי קוצר בעשרים וחמישה ס"מ. הוצא גידול שנשלח לבדיקות מעבדה ולסטארט-אפ מהחממה בירושלים. ניסיתי למצוץ שאריות המורפיום. מורפיום מעכב החלמה מהירה וקלטתי שנדיבות איכילוב מצטמצמת ככול שעוברות השעות. לא הייתי צריך להקפיד על אוכל, לא יכולתי אפילו לחשוב על אוכל. לעומת זאת, התרוממתי משכיבה. בהתחלה בעזרת החלק העליון של המיטה  ושוב קרסתי על המיטה. הוא לא היה מאוזן עליה. החלק העליון מהאגן היה בזווית. השלב הראשון היה להפריד בין הירכיים, שעליהם נח הכדור הכבד, לשוקיים בעזרת כריות. התרכזתי בשתי משימות: א-  הגעה לכורסה, מטר ממני. ב- לא להימנע מתנועה שתסיח את הכדור מהגדרת הכבד לכואב. כשברכיי מורמות דמיינתי שכפותי מתנפחות לממדים פיליים. במשחק ששיחקתי  היה לשלד העצמות יכולת להחזיק את הכדור עם הכי מעט שרירים. היו לי שני רגליים, לצורך העניין הם נחשבו לקדקוד התחתון במשולש. עם תומך משפחתי הנעתי את פלג גופי העליון,מחכה לכאב. במקומי החדש נחתי. משלם מס הכרחי לכדור. משטח משקלו הצטמצם לאגן אך הוא שמר על היקף לב-ברכיים. נשמתי בכבדות. הנעתי כף רגל פיל שמאל עד קצה המזרן ומשם נתתי לה להמשך לרצפה. הדרך הייתה ארוכה, אטית, שלוש תחנות ביניים והגבהה של הרצפה. הגיעה תורה של רגל ימין. כשאני-משולש עמד הכי קרוב לאנכי, ברגע כה דרמטי, פרצו לחדר תברואתן ושתי אחיות עם אלונקה עליה שכב שכן חדש לחדר. סימנתי לתומכיי שאין לי כוח להליך אטי ו HAOOWTC הוקפצתי דרך מעגל הכאב לישיבה על כורסא. מגובה שבעים וחמש מעלות השוויתי ביני לשכן. לפי מספר הצינורות שחוברו לו הוא נראה לי במצב הרבה יותר גרוע ממני כשאני יצאתי מהניתוח. בידענות, זיהינו, מלווי ואני  עוד שלוש צינוריות נוספים מאלו שהיו לי. עדכונים נוספים ממשפחתו העלו שלהבדיל ממני, שכני הגיע למיון עם אמבולנס, חום ארבעים מעלות והתקף כאבים. לקומה החמישית הוא הובל ללא כל המעי.  הוא ישן. הבטתי אליו בגעגוע למצב טרום-ער. כמוני, לפני כמה זמן זה היה? לרגע איבדתי התמצאות,  לפתע לא יכולתי יותר להביט לכיוונו. הייתי צריך החוצה. בתזזיתיות הפקתי עם מלווי את העברת גופי לישיבה על כורסה מול החלון. נעתי כדאון על הרצון לטמון את ראשי בשמש החורפית שנעה לכיוון הים דרך חלוני. מהכיסא הזה, גבי לשכן ולמסדרון המחלקה, לא התכוונתי לזוז עד משמרת החלפת החיתול. על אדן החלון שכב ספר. נשמתי ולאטי הטיתי את גופי, מנסה לא להפחיד  את כדור הכאב בבטן. משכתי את ידי הכי רחוק שאפשר. עם קצות האצבעות הגעתי לספר. לעזאזל, דווקא הכי כבד. משיכה והספר על המשענת. יששששש. מצד החוץ  נקש הגשם מהחלון. מבפנים אני אודיסאוס גורשתי זה עתה מהאי אאולוס,עוגן עם כורסתי בקצה המפרץ, הכי קרוב לים. אוכלי האדם בלאמוס משפדים את חבריי לארוחת הערב. אני סבבה.