בניין "מכבי", מקדש לאלים המרפאים ביגאל אלון. אני נע עם שרותי הרפואה, מטפס ויורד במעליות. יש הגיון לבירוקראטיה וצריך ללמוד אותו כחלק מתהליך הריפוי. ככה ההיגיון שלי אומר. הבטן מציקה ויש רצון לסור לבית השימוש, להתרוקן שוב ושוב אבל אין כבר מה שיצא. הלחץ בפי הטבעת יוצר תחושת נרדפות. קהל החולים סביבי סוגר עלי, לא מאפשר לנשום. עכשיו נבחנת מיומנות ההישרדות. כמעט דממה, רק לחץ רגשי מודחק מורגש באוויר המסדרונות. קול בכי תינוק, אחריה צעקות אב כועס ומישהו מנסה להרגיע. הצוות המשרדי עוטף את הצוות התפעולי שעוטף את הצוות הרפואי שעוטף את החולים. מותר לחולה "להוציא עצבים" כל עוד הוא זוכר שהמערכת קבועה והוא החולה, מתחלף.
שמונה בבוקר. בקבלה לוגמות הפקידות נס-קפה. התור שנקבע לי לעוד שלושה חודשים, זורז וזורז שוב. על הכסאות הכחולים ישובים המוזמנים הראשונים, אלו שכבר מסרו את ניירותיהם. אולם הההמתנה מנוקד בזוגות: איש-אישה, אמא-בת, בת- אבא מבוגר. בשלב הזה כבר אפשר להבחין שלחלק מהחולים יש תיק ובתוכו, מסודרת בשיטת מיון שמשקפת את חייו הניירת הרפואית שלו. יש את אלו עם הקלסר, שקית הניילון, הממוחשבים המבלוגנים, המקומטים, הישרים, המדויקים, המתעלמים והשוכחים. כולם עבדים לבירוקרטיית הבדיקות, המסע המפרך של החולה. חלוקת העבודה ברורה: החולה שצם, מיחזר אבקות משלשלות וביצע חוקן לעצמו נשאר על הכסא ש"אם במקרה יקראו". האחר, המלווה, זה שלא, מחפש קפה של בוקר לעצמו.
שמונה וחצי. מוכנס לחדר גדול עם כעשרים מיטות. "תתפשט, תלבש חלוק, תשכב". נכנסים עוד מוזמנים לבדיקות שונות שמבוצעות בחדרים אי שם בפינות שונות של החדר. לפתע האולם מקבל צורה של בית חרושת לגופות בסרט אימה בדיוני. אני לא בתל-אביב אלא בפלנטה אחרת לבנה. הנבדקים עושים הכול. הם סוגרים בעצמם את הוילונות, מתפשטים, לובשים חלוק ונשכבים. מישהו מאחורי וילון שואל מתי נכנסים" ונענה "יקראו לך, לא לדאוג". אחת שמודאגת בקשר לתרופות אחרות שהיא "לא לקחה כי היא לא היתה בטוחה" קיבלה תשובה ש "הכול בסדר". אם היה בסדר לא היא ולא אני היינו פה. אני נועץ מבטי בוילון האפרפר ומכסה ראשי בשמיכה. החדר משדר קור למרות החימום. הכול בסדר ואני מובל במיטת האלונקה דרך מסדרון שמקיף את האולם מסביב. בחדר קטן עם מיטה אחרת במרכזו ממתינה המומחית ב' עם אחות. בזמן שאני עובר מהאלונקה למיטה נשרקים לעברי שלושה ארבעה משפטי הפגת מתח ואז ה"תסתובב". Hopa זZזריקתהרדמהההה. נשאב בעדינות לטשטוש שמקהה את החודרני. לחור היציאה נכנס צינור עם מצלמה. האור כבה. לאחר לא זמן הוא נדלק שוב, בתחילה מקצוות העפעפיים ולאט הוא מחבר רסיסי מידע מוכר. סביבי וילון. לא זכור לי וילון בחדר הבדיקה אבל היה וילון בחיי מתי שהו בBlip של היום, לפני כמה זמן הוא היה? לפני רגע סימנה יריעת הפלסטיק האפרפר גדר הכנה לבדיקה, עתה, תווך חזרה לחיים של הבריאים מחוץ לבית חרושת. אבל בינתיים אני פה, שוכב בחלוק פתוח מאחור, מכוסה בסדין. שוב מכסה ראשי, מתכרבל. לאן יש לי לצאת? לפגוש אנשים? לשלוח באינסטגרם צילום פנים שלי, להתלבט על הפילטר הראוי? נרדם שוב סוחט עד תום שאריות אחרונות של זריקת ההרדמה בדם.
המערכת נכנסת לכוננות צהריים, שולפת זמניים מתרדמתם, מושיטה ידיים ארוכות לתוך חלומי. "התשובות תשלחנה אתה יכול לצאת" יוצאים החוצה. ענן נשבר על עזריאלי. מטח גשם ראשון שוטף את רחוב יגאל אלון. תל אביב מתנקה מהקיץ. מבעד לטיפות הבזקי תנועה של אנשים רצים לתפוס מחסה. מוניות אחרונות נתפסות. עכשיו זה הזמן לפנק לפנק לפנק. תמתמ ואני מתיישבים בלחמנינה. מזמינים שני קפה, עוגה בשביל למחוק את תחושת החוקן ולחמים "לקחת". עוד לפני שמגיעה העוגה אנחנו לא מתאפקים פותחים את השקית ובוצעים לחם סלק ו"נלסון" מתוק. מביטים בגשם, בולסים לחם בשתיקה. מכונית מתיזה מים על עובר אורח תמים במקום ובזמן הלא נכון. אנחנו לא יכולים להמנע מלגחך עליו ועל עצמנו כשמגיעה העוגה ואנחנו מתנפלים עליה. המתוק משתלב עם מרירות הקפה. חזרה לי לכמה דקות התשוקה לאוכל שנשמטה מאז שהבטן פיתחה רצון מסתורי משלה. שקלנו צעדינו אחרי המתוק והמר. לפתע בא לי חמוץ ומלוח ואולי אפילו חריף שאולצתי לשים עליו X. אני מתרגש מההתרגשות שאוחזת בי רק מממחשבה על אוכל ואנחנו ממהרים לקום. בקימה המהירה ספק פגעתי ספק מתחתי את הבטן ואני קופא על מקומי. הכאב משתק ומזכיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה