פרק י-פגישה ראשונה אונקולוג

ביום החמישי לאחר הניתוח כדור הכאב שינה צורה לקערת פלא נעה על צירה וסביב עצמה. אם זזתי מהר מדי, מערכת צירי הכאב תדאג לאזן את זווית הקערה ומהר. בביקור הרופאים בשעה תשע בבוקר, ללא התרעה או טקס ולו סמלי, שלף ג' את הצנתר. חץ כאב מהזין הפך את הקערה, קדח לאורך עמוד השדרה עד קדקוד ראשי, מבזיק זמנך עבר תגיד שלום ותודה, הגיע מועד שיבה הביתה. בשלושת החודשים הבאים חץ הכאב יבליח בעת ההשתנה כתזכורת דו כיוונית לשבירות ההחלמה. החלמה ממה? שאלתי את האח שלימד להזריק לעצמי  חומר נוגד קרישה, אחד משיעורי הבית המצורפים לעסקת השחרור מהמחלקה. עד לפני מאה שנים לא רבים עברו לשלב ההתאוששות מניתוח. אבל אני בכלל חולה סרטן מלמלתי. "אל תדאג לא שכחנו, אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקה הפתולוגית אבל למה שלא תרד לאונקולוגית, ארבע קומות למטה, מחכים לך שם לקבוע תור". עכשיו אתם נזכרים, סיננתי בשקט לפקידה באונקולוגיה שהביטה בי, חייכה בהבנה ולא הבינה על מה אני מדבר. לא פירטתי. חטיבת הכירורגיה עם הגרזנים וכתמי הדם  מרגישה כקרקס עליז לעומת האונקולוגית המנומסת פתע באה מתמסרת מזמינה. מלא חדווה עזבתי את מגדל האשפוז, חלון משקיף לים התיכון, עשרה ק"ג רזה, עשרים וחמשה ס"מ מקוצר מעי גס, שואף כתרופת אידוי את ג'יפת פלורנטין, עדין לא מסוגל לדלג אלא רק לעקוף גללי כלבים וערמות קרטונים של בגדי ילדים מסין, אבל מלא אופטימיות מהצלחתי לשרוד. יצרתי סביבת עבודה להחלמה שבה אוכל להושיב עצמי וקערית הפלא: שני מחשבים, ספרי רפואה, מזרן וכיסא יוגה, כדור פילאטיס, קופסיות של כדורים, גלולות וטבליות + רשימת תיוג לפי סדר לקיחתם בשבועות הקרובים. סיפרתי לעצמי שהנה, סוף סוף התקבלתי לקורס החובשים. שלושים שנה לא סלחתי ל"גולני" שהעדיף אותי קשר מ"מ. הפעם, אומנם עדיין בובת ניסויים, בובה גאה שהדגירה מחלה, נשבעתי שבועת הרופא. במסמך השחרור נכתב שיצאתי מבית החולים מוגבל תנועה וברמה סבירה מאוד של תפקוד גוף. עתה, בבית ההבראה הפרטי שלי, מצויד בתשוקה לידע, מסכים מהבהבים במקום צגי ניטור צללתי לשאלה- מהי בריאות לעזאזל. 
גיגלתי סרטן שוב ושוב. הקלקתי עמודים עד קץ תוצאות דפי החיפוש. עכשיו הרשיתי לעצמי להביט על מדף הבריאות בחנויות הספרים. לעולם לא ארבע במאה, מי שמתעניין במחלות מתבייש לחסוך. צודקים. מי שמתעניין, לא ייקח סיכון לחכות. אני דווקא כן. גזרתי על עצמי לחכות לשבוע הספר, להסתפק בספרי המחלות שהורעפו עלי מלווים במבט מצועף. לי היה גבור משלי. קראו לו וולטר "וולט" וויט. לעומת בן גזארה, גיבור שנות ה-70 שבמשך שש שנים הקדיש את חצי השנה האחרונה לחייו לעזרה לזולת, מרדף אחר פושעים וחוץ מהפתיח לא היה אצל רופא, וולט שלי הזליף כימו לוורידיו וייצר אמפטמינים באיכות הכי גבוהה.
תוצאות הבדיקה הפתולוגית קבעו ששבעה עשר בלוטות לימפה נוגעו בהכפלה סרטנית. ראיתי כבר את עצמי שוכב בחדר הסמוך לוולט, חומר שקוף נוזל לשנינו מהשקיות. וולט שלוו אני לא. אולי כי הוא עושה לביתו ואני סתם תקוע בבית, בחוץ גשם זלעפות ורוח משתוללת? 

נכנסתי לפגישה עם ט' האונקולוגית בדיוק בשעה שנקבעה. ניסיון העבר כמלווה אחרים בבתי חולים לימד שככול שחדר ההמתנה נעים והתור קצר, גדולות הצרות. ט' טרוטת עיניים ממשמרת ארוכה, מזכירה את ד"ר צ'י פרק הנירולוגית של ד"ר האוס. גם היא בטח בשפיץ 2% של הכיתה. לא אמרתי לה. הייתי קורקטי וזה עלה לי במספיק מאמץ. נרגענו לטקס שאלות ותשובות חולה-רופא. סרטן המעי הגס שכיח במיוחד מעל גיל 50, כאשר המחלה מתגלה בשלב מוקדם, סיכויי הריפוי מגיעים לכ- 90%. ט' ממליצה  טיפולים כימותרפיים ושאתחיל אותם לכל המאוחר עוד כחמישה שבועות. היא ידידותית ותומכת. מציעה שאלך להיפגש עם עוד מומחה. כנושא חשיבה היא ממליצה לי להתעמק בבחירה בין קוקטייל כדורים במשך חצי שנה, בסבבים של שבועיים מדי יום ושבוע הפסקה או- חצי שנה להגיע למחלקה פעם בשבועיים ובמשך יומיים לטפטף לווריד. חשבתי והתשובה היא טפטוף, אמרתי לה בלי להניד עפעף. לא סיפרתי לה על וולט. קבענו לעוד שלושה שבועות.