מהר משכלי פקחתי עיני. שחזרתי, אור עמום מהחלון לשמאלי, כיצד התדרדרתי לשכיבה במיטה מול שקיעה, מיהם האנשים מולי. כאב עמום ממרכז סימן גבולות. יכולתי רק לגלגל עיני מטה. ראיתי בליטה מכוסה בשמיכות כחולות לבנות מהודקות. החדר צהבהב ירוק, שמיכה כחולה, הנה שמש אדומה. אי שם מעל הררי הכאב נחו כפות רגלי. חשבתי לזוז ונתתי לרעיון לחלוף. לא יכולתי להניע דבר מלבד קצות אצבעות ידי; זרת, קמיצה, אצבע, מורה, אגודל WOW ועכשיו הפוך: ימין אגודל, מורה, אצבע, קמיצה, זרת. מממממ......המהמתי, מנסה צליל נשיפה. אפי חובר לצינור. הזזתי קשתית עיני לכיוון האור האדום, לכיוון הנגדי, וילון ירוק. למעלה למטה. שיטת פאולה בזמן אמת. הרגשתי שאישוני מגיבים שונה זה מזה, שגופי דואב אי שם רחוק. זכרתי שקוראים למרחק הזה מורפיום ואני חבר שלו קוראים לו לופי לופי לופ . מממ... המהמתי שוב, מפנקים באיכילוב. הרמתי אגודLIKE דייל קופרי ועצמתי עיני. SEE U LATER ALIGATOR. שמעתי שמחוותי התקבלה. הם סיכמו שעדיף שאמשיך לישון. צפתי בין הצלילים סביבי. חם ונעים נרדמתי. קר וכואב התעוררתי. אורות וצלילים מהמסדרון חדרו לחדר החשוך והשקט. התמקדתי בחלון, מחפש חוץ. ומעכשיו עוברים לחלק ב' של התכנית: לעוף מפה כמה שיותר מהר. שאפתי אוויר ונאנחתי מכאב תנועת הריאות. בכוח הנשיפה, נתתי לעין להוביל את הצוואר. לתת לו להיתלות עליהן. לא סמכתי על מקום אחר בגופי שיגיב כפשוטו מלבדן. ידי מחוברות לצינורות. כושר הפרדת הנתונים הכפיל עצמו מהפעם הקודמת שפקחתי עיני. לא ראיתי אותו אבל שיערתי שתחת עצם הבריח, מלבי עד ברכי, נח כדור כבד. מה שמתחת עדין מחוץ לתחום. הכדור הסתיר את השוליים. שקי הריאות נלחצו ונהדפו מצדו העליון של כדור. השחור של הלילה התחלף לכחול עמוק. המחלקה התעוררה. בחוץ- המולה חרישית של עשיה. אצלי, כול פתח מלבד אוזני ועיני קולט או שופך לשפופרת, הכול עבד חוץ ממני.
אפשר לסמוך על מערכת הרפואה שבעליצות קוסמית ישתפו פעולה עם הרצון להתחפף כמה שיותר מהר. התחיל יום ומשמרת חדשה הגיעה עם רשימת הלהוציא, להכניס ולהחליף. מהמשפחה נודע לי שהניתוח עבר בהצלחה מסחררת. החלק האמצעי של מעיי קוצר בעשרים וחמישה ס"מ. הוצא גידול שנשלח לבדיקות מעבדה ולסטארט-אפ מהחממה בירושלים. ניסיתי למצוץ שאריות המורפיום. מורפיום מעכב החלמה מהירה וקלטתי שנדיבות איכילוב מצטמצמת ככול שעוברות השעות. לא הייתי צריך להקפיד על אוכל, לא יכולתי אפילו לחשוב על אוכל. לעומת זאת, התרוממתי משכיבה. בהתחלה בעזרת החלק העליון של המיטה ושוב קרסתי על המיטה. הוא לא היה מאוזן עליה. החלק העליון מהאגן היה בזווית. השלב הראשון היה להפריד בין הירכיים, שעליהם נח הכדור הכבד, לשוקיים בעזרת כריות. התרכזתי בשתי משימות: א- הגעה לכורסה, מטר ממני. ב- לא להימנע מתנועה שתסיח את הכדור מהגדרת הכבד לכואב. כשברכיי מורמות דמיינתי שכפותי מתנפחות לממדים פיליים. במשחק ששיחקתי היה לשלד העצמות יכולת להחזיק את הכדור עם הכי מעט שרירים. היו לי שני רגליים, לצורך העניין הם נחשבו לקדקוד התחתון במשולש. עם תומך משפחתי הנעתי את פלג גופי העליון,מחכה לכאב. במקומי החדש נחתי. משלם מס הכרחי לכדור. משטח משקלו הצטמצם לאגן אך הוא שמר על היקף לב-ברכיים. נשמתי בכבדות. הנעתי כף רגל פיל שמאל עד קצה המזרן ומשם נתתי לה להמשך לרצפה. הדרך הייתה ארוכה, אטית, שלוש תחנות ביניים והגבהה של הרצפה. הגיעה תורה של רגל ימין. כשאני-משולש עמד הכי קרוב לאנכי, ברגע כה דרמטי, פרצו לחדר תברואתן ושתי אחיות עם אלונקה עליה שכב שכן חדש לחדר. סימנתי לתומכיי שאין לי כוח להליך אטי ו HAOOWTC הוקפצתי דרך מעגל הכאב לישיבה על כורסא. מגובה שבעים וחמש מעלות השוויתי ביני לשכן. לפי מספר הצינורות שחוברו לו הוא נראה לי במצב הרבה יותר גרוע ממני כשאני יצאתי מהניתוח. בידענות, זיהינו, מלווי ואני עוד שלוש צינוריות נוספים מאלו שהיו לי. עדכונים נוספים ממשפחתו העלו שלהבדיל ממני, שכני הגיע למיון עם אמבולנס, חום ארבעים מעלות והתקף כאבים. לקומה החמישית הוא הובל ללא כל המעי. הוא ישן. הבטתי אליו בגעגוע למצב טרום-ער. כמוני, לפני כמה זמן זה היה? לרגע איבדתי התמצאות, לפתע לא יכולתי יותר להביט לכיוונו. הייתי צריך החוצה. בתזזיתיות הפקתי עם מלווי את העברת גופי לישיבה על כורסה מול החלון. נעתי כדאון על הרצון לטמון את ראשי בשמש החורפית שנעה לכיוון הים דרך חלוני. מהכיסא הזה, גבי לשכן ולמסדרון המחלקה, לא התכוונתי לזוז עד משמרת החלפת החיתול. על אדן החלון שכב ספר. נשמתי ולאטי הטיתי את גופי, מנסה לא להפחיד את כדור הכאב בבטן. משכתי את ידי הכי רחוק שאפשר. עם קצות האצבעות הגעתי לספר. לעזאזל, דווקא הכי כבד. משיכה והספר על המשענת. יששששש. מצד החוץ נקש הגשם מהחלון. מבפנים אני אודיסאוס גורשתי זה עתה מהאי אאולוס,עוגן עם כורסתי בקצה המפרץ, הכי קרוב לים. אוכלי האדם בלאמוס משפדים את חבריי לארוחת הערב. אני סבבה.
אפשר לסמוך על מערכת הרפואה שבעליצות קוסמית ישתפו פעולה עם הרצון להתחפף כמה שיותר מהר. התחיל יום ומשמרת חדשה הגיעה עם רשימת הלהוציא, להכניס ולהחליף. מהמשפחה נודע לי שהניתוח עבר בהצלחה מסחררת. החלק האמצעי של מעיי קוצר בעשרים וחמישה ס"מ. הוצא גידול שנשלח לבדיקות מעבדה ולסטארט-אפ מהחממה בירושלים. ניסיתי למצוץ שאריות המורפיום. מורפיום מעכב החלמה מהירה וקלטתי שנדיבות איכילוב מצטמצמת ככול שעוברות השעות. לא הייתי צריך להקפיד על אוכל, לא יכולתי אפילו לחשוב על אוכל. לעומת זאת, התרוממתי משכיבה. בהתחלה בעזרת החלק העליון של המיטה ושוב קרסתי על המיטה. הוא לא היה מאוזן עליה. החלק העליון מהאגן היה בזווית. השלב הראשון היה להפריד בין הירכיים, שעליהם נח הכדור הכבד, לשוקיים בעזרת כריות. התרכזתי בשתי משימות: א- הגעה לכורסה, מטר ממני. ב- לא להימנע מתנועה שתסיח את הכדור מהגדרת הכבד לכואב. כשברכיי מורמות דמיינתי שכפותי מתנפחות לממדים פיליים. במשחק ששיחקתי היה לשלד העצמות יכולת להחזיק את הכדור עם הכי מעט שרירים. היו לי שני רגליים, לצורך העניין הם נחשבו לקדקוד התחתון במשולש. עם תומך משפחתי הנעתי את פלג גופי העליון,מחכה לכאב. במקומי החדש נחתי. משלם מס הכרחי לכדור. משטח משקלו הצטמצם לאגן אך הוא שמר על היקף לב-ברכיים. נשמתי בכבדות. הנעתי כף רגל פיל שמאל עד קצה המזרן ומשם נתתי לה להמשך לרצפה. הדרך הייתה ארוכה, אטית, שלוש תחנות ביניים והגבהה של הרצפה. הגיעה תורה של רגל ימין. כשאני-משולש עמד הכי קרוב לאנכי, ברגע כה דרמטי, פרצו לחדר תברואתן ושתי אחיות עם אלונקה עליה שכב שכן חדש לחדר. סימנתי לתומכיי שאין לי כוח להליך אטי ו HAOOWTC הוקפצתי דרך מעגל הכאב לישיבה על כורסא. מגובה שבעים וחמש מעלות השוויתי ביני לשכן. לפי מספר הצינורות שחוברו לו הוא נראה לי במצב הרבה יותר גרוע ממני כשאני יצאתי מהניתוח. בידענות, זיהינו, מלווי ואני עוד שלוש צינוריות נוספים מאלו שהיו לי. עדכונים נוספים ממשפחתו העלו שלהבדיל ממני, שכני הגיע למיון עם אמבולנס, חום ארבעים מעלות והתקף כאבים. לקומה החמישית הוא הובל ללא כל המעי. הוא ישן. הבטתי אליו בגעגוע למצב טרום-ער. כמוני, לפני כמה זמן זה היה? לרגע איבדתי התמצאות, לפתע לא יכולתי יותר להביט לכיוונו. הייתי צריך החוצה. בתזזיתיות הפקתי עם מלווי את העברת גופי לישיבה על כורסה מול החלון. נעתי כדאון על הרצון לטמון את ראשי בשמש החורפית שנעה לכיוון הים דרך חלוני. מהכיסא הזה, גבי לשכן ולמסדרון המחלקה, לא התכוונתי לזוז עד משמרת החלפת החיתול. על אדן החלון שכב ספר. נשמתי ולאטי הטיתי את גופי, מנסה לא להפחיד את כדור הכאב בבטן. משכתי את ידי הכי רחוק שאפשר. עם קצות האצבעות הגעתי לספר. לעזאזל, דווקא הכי כבד. משיכה והספר על המשענת. יששששש. מצד החוץ נקש הגשם מהחלון. מבפנים אני אודיסאוס גורשתי זה עתה מהאי אאולוס,עוגן עם כורסתי בקצה המפרץ, הכי קרוב לים. אוכלי האדם בלאמוס משפדים את חבריי לארוחת הערב. אני סבבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה