יום שני, 2 בספטמבר 2013

פרק י"א- אונקולוג מומחה

מבעד לחלון קרון הרכבת ראיתי  זוג צעיר מתנשק, משחזר בדקדקנות מחווה לצילום שחור-לבן המפורסם בתחנת רכבת בפריז, שתלוי עדין בחדר נעוריהם, והתמלאתי מתיקות משכרת. הוארנו, הרציפים ואני, בפסי אודם של שמש בין ערביים כמו גוף מקבל אנרגיה מסוכר. הקרון התמלא. לא רק לי הייתה זאת הנסיעה הראשונה בקו תל אביב-באר שבע. שתי משפחות מרובות ילדים התיישבו לצידי. הילדים בגילאים שונים התרוצצו והזכירו ליושבים לצידם מהי התלהבות מהלא מוכר. הילדים תירגמו לצרחות את ניצחון הקדמה. הנוסעים נמלטו לאזניות. אני להפך. התאים לי רעש. נזקקתי לעידוד של המיית חיים  ובדחיפות. הסנוקרת שחטפתי מהאונקולוגית ט', לפני פחות מ-24 שעות, חדרה רק ביציאה מחדרה. ספגתי אותה בהילוך אטי  לאורך כל הלילה והיום שלמחרת. לראשונה לילי התמלא סיוטי סרטן וטיפול כימותרפי. חבירתה של האונקולוגית לצוות ניהול המחלה הדמיוני גרמה למהומה בדיונים בראשי.  לאחר הפגישה עלה עלה חום הגוף. תגובה נפשית אמרתי לעצמי מסרב לשקול שיחה עם כל החברים החדשים שלי א', ב', ג', ד', שהיו, שמעתי קולם, בסמכותיות תובעים אשפוז דחוף במיון. השיפור ההדרגתי והבטוח בתפקוד, תוצאת שבועיים החלמה בבית, קרס. ט' נעצה סיכה בבלון האשליה שטיפחתי. מי שאמר שהשלום בפנים ואדם אחראי לגופו ומחלתו, שיקום! התהפכתי במיטה, כדור הכאב חזר לממדיו הקודמים, דידיתי דואב מכיסא למיטה. בלילה לא הצלחתי להירדם. זיעה חמה וקרה נטפה ממני לסירוגין.
חלון הזדמנויות לאונקולוג מומחה נפתח בבאר שבע. עטתי אליו. לעשות "דווקא" ולהוכיח לעצמי שYES I CAN ויש פרי לשבועיים התאוששות-בית, התעקשתי לצעוד לרכבת ברגל לנסוע כתייר. איזה עקשן אידיוט, סיננתי לעצמי לאחר שהחשיך, התאדתה הרומנטיקה, שככו תשואות מחיאות הכפיים מצעדת הגבורה לרכבת והחלו להשתחל גלי הכאב. עכשיו צפוף, חם, מחניק,  והבטן מתנפחת, שולחת כיווצים דרך החלחולת וצינור השפכה. ואז החלו הדקירות בנקבי הניתוח. כבודק פנימית לאחר תיקון מנקר, הכנסתי יד קרה מתחת לחולצה. בשוויון נפש, כאילו דבר לא קרה, מיששתי כל נקב, תר אחרי סימן חיצוני שיעיד שאני מתפוצץ מכאב עוד מעט. לא יכולתי לעשות דבר מלבד להישען אחורנית, לנשום וללטף בעדינות.  כדור שלי נחמד, כואב לך?
בתחנה בבאר שבע, בניגוד לתכניתי, לא חיפשתי  אל קטר שבעים ארבע מאות ארבע עשר. תשוש דידיתי למונית. הנהג, לעומת זאת בדיוק הצית סיגריה והעלה עשן. הוא שאל אותי אם מפריע לי. מממ.. לך על זה. גשם התחיל לרדת, נתתי לעצמי להירטב קלות דרך החלון הפתוח. 
גם במרפאה בבאר שבע בודדו את חולי הסרטן. לאחר הנסיעה הלא רגועה שהענשתי את עצמי על עוון לא ברור, התפנקתי בדממה בכיסאות הנוחים. י' ניהל את האשפוז היומי באיכילוב. ננזפתי שאני מתייעץ עם מומחה מאותו בית החולים שבו אני מטופל. אפשרתי לחולה צנום ורועד להיכנס לפני כדי להרגיש טוב עם עצמי. את הזמן החדש שהתפנה לי ניצלתי להזמין תור לעוד מומחה אונקולוגי, הפעם בצפון הארץ, שמפורסם בשיטותיו ההוליסטיות. חולה נוסף שני מלווים נכנסו לחדר ההמתנה. טירון סרטן לפי תיק המסמכים הדקיק שהחזיק בידו וההיסטריה בקולו. אתה בסדר אמרתי לעצמי. נכנסתי לחדרו של י'. גבר נעים עם מבטא רוסי קל, שיער מאפיר ורחב כתפיים, בסמכותיות הוא סקר בפני את מצבי. הוא ענה על רשימת השאלות שדליתי מהפורומים השונים במהלך השבועות, עד בואה של ט', שבהן תפקדתי כאונקולוג האישי שלי. הוא ענה בסבלנות, לרגע לא חשתי שהוא דוחק בי או מזלזל בשאלותיי. הבעיה הייתה שכאילו ידעתי מראש מה הוא יגיד. הוא חזר במילים קצת שונות על מה שט' אמרה. וחזר,  בטון גברי כשל רופא בסדרת טלוויזיה על מה שקראתי בדיונים. לאחר כחצי שעה אזל מלאי שאלותיי והערותיי המתפתלות על תשובותיו הישירות. .השתררה שתיקה. עכשיו הגיע תורו והוא שאל:  "אבל אתה יודע, אני לא מצליח להבין למה כל זה מטריד אותך?  הסטטיסטיקה הרי ברורה וחד משמעית. במקרה שלך, שהסרטן חדר מבעד לאיבר והתפשט למערכת הלימפה,  צריכה להטריד רק שאלה אחת-איך היית מעדיף לקבל את הכימו? בכדור או בטפטוף." שוב עניתי בלי לעפעף  שדווקא אני יודע, ברור שאני מעדיף נזול מטפטף לווריד מכדור שיעשה שמות בקיבה. אבל, שאלתי, מה זה משנה לך? הכבוד לזמנו ולמקצועו מנע ממני לנמק כיצד מערכת יחסי עם וולט מ"שוברים שורות" בשורשי בחירתי. במקום זאת, האזנתי לי' מדבר על נחישות. מסתבר שלהחלטה בנושא אותו אני לוקח בקלות ובחוסר האחריות האופייני לי, יש השפעה על חוזק ההתמודדות עם הטיפול וכפועל יוצא- מהמחלה. אדם שהפרפר שנחצב בחזהו לקליטת הנוזל הכימי  גורם לו להפסיק להתקלח הוא כחולה שממאן לאכול מרוב בחילה שלעתים הכדור הכימותרפי מעולל לקיבה. שניהם פוגמים בסיכויי החלמתם, כך מראים המחקרים. י', המופקד על האשפוז היומי ורואה מדי יום את החולים באים לקבל את מנתם. ידע על מה הוא מדבר. להליך שעליו הוא מופקד  ישנה השפעה ישירה על ההתמודדות הנפשית מול התסמינים שהתרופה מייצרת בגוף. ככול שנחישות הנפש גדולה כך גוברים סיכויי ההחלמה. והפוך. האם הוא אומר לי שהכול בראש? שהחלמתי תלויה בקשיות עורפי? איבדתי אותו ושקעתי להרהורים משלי על חוסר מוצקותי. בעודו מדבר אני רואה לנגד עיני את מכרי ומכרותי, סוקר את נחישותם ונחישותן לעבור את חודשי הסבל. אני מדמיין אותי מסטול מהתחת כמו כמה ובא לי להקיא. התנשפתי כעוצר גל שמגיע מעומקי הקיבה. "אתה בסדר? " הוא שאל.  כן, עניתי אבל אולי קצת מים. הוא מושיט לי כוס מים מתמי 4. בצבע זרחני או שרק נדמה לי? השיחה גוועה. י' התנצל וקיבל שיחת טלפון דחופה. שבתי לעמדת החולה המותש. יצאתי בכבדות מהחדר. טירון הסרטן שעט לתוך החדר מחפש ישועה.
נהג המונית חיכה לי ביציאה מהמרפאה האזורית. כנראה שנראיתי כה כפוף שהוא זרק מידו את הסיגריה, פתח את הדלת וניגש לעזור לי. סימנתי לו שאני מעדיף סיגריה כעזרה. גם הוא כרוב המעשנים כבדים שמח לבקשות מסוג מ הבקשה האחרונה. עמדנו במעלה המדרגות ועישנו ביחד. הגשם הפיח חיים בצמחיה מסביב. טבק הסיגריה עשה לי בחילה ונאלצתי לתפוס במעקה. אצבעותיי לפתו את המעקה הקר והלח. כוכבים יצאו מבעד לעננים. הרגשתי שהמעי כבר לא מתפתל לתוך עצמו אלא משוגר לאצבעות רגלי וידי.  נשזר על הברזל, מתפנק בכפור, מתבשם מריח האוויר. מארבעת גפי יצאו שרשראות  נקניקי המעי ורקדו כנחשו של פאקיר מתחננות שלא אמלא אותם בתרופות הכימיות מומלצות. "יש בעיה," סיפרתי בטלפון לחברתי מהמושב הקדמי במונית המסריחה ממרלבורו, "אם אני מוכן להאמין שהמעיים שלי מדברים אלי אבל לא מסוגל להאמין לרופאים מכובדים מלאי כוונות טובות, מאיפה תצמח הנחישות לעבור את הטיפול".






אין תגובות:

פרסום תגובה