יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

פרק י"ב -נ של נחישות

שבוע חלף מפגישתי  הראשונה עם ט' ממרכז לגידולי מערכת העיכול במחלקת אונקולוגיה. המחלים בקצב החלמה איטי ויציב, דמות שניסיתי לשוות לעצמי, נשכחה כחלום ביקיצה. ועדין, כשובל מטריד שסרב להעלם נשאר הרעיון שלא המחלה כופה תרופה אלא תרופה נכפית על מחלה. נעלבתי שלאחר ניתוח מסובך, החלמה דואבת בהווה מאבדת עניין בשם מחלה, שרק מדברים איתי על סיכויי הופעתה בעתיד. מצאתי שכל פעם שאני הולך להשתין, ומשלפוחית השתן זועק כאב הצנתר שנשלף, הסתירה גורמת לי לחמת זעם, אני יוצא מהשירותים עצבני. רע מאוד לפי "המדריך למחלים". רמזיו של י', מומחה ה"דעה שנייה"  ש"אומנם אין לחץ אך עדיף להתחיל את הטיפול הכימותראפי כמה שיותר מוקדם" הלחיצו בענק.
 כצפוי, לחץ משבש חשיבה. יצאתי להליכה איטית בים. השמש חיממה את גופי ולאחר כמה מאות מטרים, הלכתי מהר יותר. ויותר. ואז ריצה איטית שמשמעותה דילוגים  קלים שמוליכים לקפיצה מעל ערוץ קטנטן בין בוגרשוב לפרישמן. טעות. המכה חדרה לרקמות שלא ציפו להתעורר שוב. הכאב עצר נשמתי. לא יכולתי אפילו לנזוף בעצמי. כדור הכאב נחת עלי, בולע אותי  מראש לרגליים. לא נשאר מקום לתוכחה עצמית. מתחתי גבולות ההנאה לקצה לא לי עדין. כשהגעתי הביתה לא זזתי מהפוף. לא העזתי. כמו בימים הראשונים שלאחר הניתוח. הכדור התיישב ומעך אותי . מהמשפחה שלחו לי קישור יו-טיובי של ניתוח בטן אנדסקופי, להזכיר לי, כמה קשה, עדין ומסובך התהליך. ננזפתי ללא רחם על זלזולי בהלם שגופי עבר. הם צדקו. כמנהל המחלה נכשלתי על משמרתי.קצב החלמה איטי וגישה מלטפת לא יואילו נגד הרס עצמי. מסתבר שנזקקתי ל"דעה שנייה" גם לתהליך ההחלמה. נשארו עוד שלושה שבועות עד לפגישה השנייה עם ט'. הפגישה נקבעה שבוע למועד האחרון שבו הומלץ להתחיל את הטיפולים הכימותראפיים. ויקטור, חברי החדש מחדר ההחלמה בחטיבה הכירורגית, בחר להתחיל בשבוע הבא טיפול כימותראפי בעזרת כדורים. גישתו למחלה ולתרופה הפוכה ממני.  ויקטור לא רצה לדעת כלום. הוא רק רצה לשכוח מהסרטן. .אני רציתי לדעת
חג פורים הגיע. יום שישי. מהפוף הבטתי לעבר בסטות פטישי הפלסטיק והרעשנים שהתקפלו. רסיסי שלג וקצף נעלמו לתוך נחילי גשם אחר הצהריים. שקט השתרר. לא זזתי מהפוף. השתדלתי להניע רק את ראשי ועיני. לא שתיתי כדי לא להשתין.  החלטתי שאת סופ"ש פורים אבלה בעיון בסוגת 100 דברים שאני חייב לראות, לשמוע, לקרוא לפני מותי. הרשימות האלו חזרו לאופנה בעקבות הסרט עם ג'ק ניקולסון. בעצמו דוגמה חיה לגלישה על רוח התקופה. מסקנת הסופ"ש הארוך, הייתה להצטרף לגלישה.  
בסיום החג קבעתי תור עם י"א, מומחה לרפואה סינית, עם י"ב, חבר ונטורופת, ביררתי שעות במרכז יוגה טיפולית וחזרתי למרכז הישראלי לטאי-צ'י, הפעם כלוחם.
שיחת ההיכרות עם י''א,  פתחה כיוון חדש לעולם הסרטן. "בנתיב החדש" אמר לי י"א "יש רק אותך והפעילות הסרטנית." עם או בלי כימו? שאלה משנית."אם תרצה לצעוד איתי, יהיו דברים שתצטרך לעשות." למשל? שאלתי מייד."להתגלח למשל." משל למה קשורה התגלחת שלי?" שאלתי, בולע את "לעזאזל".  מיששתי לחיי בדאגה. מדובר בתנאי הרבה יותר קשה לביצוע. ניסיתי במספר עבודות ותמיד נכשלתי. לא הכנתי עצמי שמישהו לתנאי של אמא שלי לפני ליל סדר. "משל למשמעת, לרצינות, לנחישות. בסרטן צריך להיאבק. בוא תחשוב על זה תוך כדי...תשאל את הגוף מה הוא אומר, הוא מוכן למלחמה?" הוא הורה לעבר המיטה. נשכבתי. י"א הכניס מחטים לששה מקומות ברחבי הגוף. דווקא מהנקודה הרחוקה ביותר, בבוהן כף גלי, עלה גל כאב מוכר. הוא התחיל חד ונוקב. לאיטו מתפשט בגוף אבל לא מאבד את נקודת האחיזה בבוהן. נשמתי ונשפתי בניסיון למנוע צרחה ואז נרדמתי. החדר במרפאה גבל בגן ילדים. התעוררתי מבכי ילד שעוד לא התאושש מנטישת הבוקר. לבכי המרורים הצטרף עוד ילד. אחרי זה הייתה מריבה בין שני ילדים ושתי גננות נאלצו להפריד. אחת רעה ואחת טובה באו להשליט סדר בעולם. גופי רעד משנאה לילדים הבוכים, לילדים הרבים ולגננות שנואמות להם. רציתי לקום. לא יכולתי. הכאב החזיק אותי מכף הרגל. רציתי לקרוא לי"א וויתרתי. ראיתי שיש פעמון מצוקה והתביישתי. לא קיבלתי תשובה למה אני צריך להתגלח כל יום. לקרוא לי"א. תשוש מכאב וממצוקה נרדמתי. חלמתי שאני קם מהמיטה, עומד לפני הראי ומבצע טקס גילוח לפני הראי כטראביס "נהג מונית" ביקל. לאחר שגמרתי להתקלח בדקדקנות אני פונה שמאלה, חוצה את הקיר ומתקדם לכיוון הגן. לבד מציצת מוהוק, נושר שיערי עד שאני מגיע לגן. בימיני אני שולף מאצ'טה. בשמאלי אני מחזיק אקדח. אבל אני לא משתמש בו. אני לא רוצה לשמוע בום. במקום זאת אני טובח בילדים ובגננות. היללות פוחתות לאיטן. ואז שוב השתרר שקט. התעוררתי כשי"א הוציא מחטים ישנות ודקר במקומות חדשים. המחט בבוהן נשארה."נו, קיבלת תשובה?" הוא שאל. הצצתי בראי נראיתי פרוע כלאחר קרב.  שלושה מחטים הזדקרו מראשי. רק דם היה חסר לתחושה הכללית. כן המפקד, עניתי.  



אין תגובות:

פרסום תגובה