יום שבת, 7 בספטמבר 2013

פרק י"ג- משרעות חיים ומוות

כיוון שנחישות ממני והלאה הפך הגילוח, תנאי הקבלה של י"א, לתזכורת יומיומית לקלות השכחה, לעשרות ההצדקות ועיוורון כלפי המסתתר תחת ויתור.  שינוי הרגל, הוספת אותה פעולה חושית נדושה שמעולם לא ביצעתי ברצף הצריך טביעת תבנית חשיבה חדשה. רשמתי כל פעם ששכחתי, כימתי זמן ומקום שנדרש לי לזכור ואז כפיתי על עצמי לשרך רגליי חזרה לראי וסכין קרוב. במתכוון, י"א לא שם עצמו כמבוגר אחראי. הפיצוי של מטפלים ברפואה המשלימה להיותם רק משלימים הוא העברת האחריות לכתפי החולה. לעומת הרפואה המודרנית שתמורת הסכמה סבילה, מנפקת הבטחות משכנעות לחיסול ממוקד של מחלות. ההיגיון של הרפואה המשלימה נסמך על סיבות ותוצאות והשפעת מעשים ליצירת מציאות אישית. ואני, ממחלים סביל הפכתי למחלים פעיל. ששה ימים בשבוע. כל ראשון ורביעי יוגה טיפולית, שני וחמישי- דיקור ונטורופת, שלישי ושישי צ'י-קונג/טאי-צ'י.  
עבדתי במשרה מלאה כלוחם בצבא של איש אחד במלחמה שעדין לא האמנתי בקיומה. "אולי חוסר אמונה הוא מה שגופך צריך" אמר לי י"ב, הנטורופאת. הטיפול השבועי איתו התחיל במבחן שרירים בהם נשאלו שרירי הגוף מה דעתם. מסתבר שהם, כמוני, השהו את חוסר האמונה לטובת סיפור מחלים טיפוסי ממדף ספרי הסרטן;  קמתי, התגלחתי, אכלתי בריא, חשבתי בריא ופעלתי בריא. כמכור לבריאות, הלכתי לקבל את מנת בריאותי היומית. מלאו חודשיים לניתוח וכל טיפול ואימון הרגיש כניקוז רעל ושחרור כאב. לאחריהם באה תחושת ריחוף עננית שנמשכה לאורך כל היום. כל האנרגיה שלי הלכה לכיוון חשיבה חיובית ומכיוון שכל מה שנדרש ממני היה לזכור להתגלח טבלתי באשליה חמימה של רוגע. בימיו האחרונים של החורף, שעשה שריר אחרון והטביע את העיר במטחי גשם, הייתי פרד אסטייר ורקדתי עם הגשם. רצף העלייה לרגל למקדש גופי אפשר לי את חוויה דתית עם גוף פצוע. בעזרת סל התרופות הניו-אייג'י זנחתי את צרותי הסרטניות וחברתי לרובד האלוהי שבי.

כשבטחוני מרקיע לשחקים, הזמנתי לפגישה השנייה עם ט' האונקולוגית את הוריי. המתנו, צפופים באולם מלא ארגזים. אגף הסרטן התכונן לעבור למשכנו החדש בקצה הדרומי של המסדרון. דחיסותנו המאולצת ואולי העובדה שמדובר במחלה לא מדבקת השרתה אווירת חברותא באולם ההמתנה. הבחנתי שהחולים מחולקים לארבע קבוצות: המקווים, המאוכזבים, הלא בטוחים, ושאנחנו, משפחתי ואני, קבוצה לא מזוהה. בעוד ששאר הקבוצה שוחחו בינם לבין עצמם ועם אחרים סביבם, מתנסחים במונחים של הסתברויות ותרופות חדשות שהמחלה כפתה עליה, אצלנו דממו. למה הבאתי אותם בעצם חשבתי. ט' זומנה בדחיפות והתור נדחה לעוד רבע שעה. הרגשתי שניצלתי ויצאתי למסע בבית החולים. נכנסתי לאגף החדש עדין ריק ומריח מצבע טרי. שאפתי אותו כאילו הוא נצבע לכבודי.  למה שאני לא אהיה פה? שאלתי עצמי, אולי לקבוצה שלי קוראים "המכחישים". ואולי זה בכלל לא רבים אלא "המכחיש" וקבוצתו הנגררת אחריו בלית ברירה. שקעתי בהרהורים שנקטעו ממסרון ששלחה חברתי "איפה אתה מחכים לך" איפה אני באמת? מיהרתי חזרה לאגף הישן. בטחוני העצמי יורד עם כל פסיעה. ט' קראה לנו למשרדה וארגנה למשפחתי כסאות. חיוכה הרצין באחת שהיא שמעה אותי אומר שלא הגעתי להחלטה ש"לא" אבל אין מצב ל"כן". היא לא הבינה. אם אין מצב ש"כן" זה לא "לא"? "לי" היא אמרה, "תשובתך בפועל היא 'לא' להתחלת הטיפול בשבוע הבא, תקן אותי אם אני טועה." היא נשענה על השולחן, הורידה משקפיה ועיסתה את עיניה. ההבעה החייכנית התחלפה לכעס וייאוש. התבקשתי לנמק. גמגמתי. מנאומי המסודר ששיננתי לפני הפגישה נשכחו כל הסעיפים. לבסוף השתתקתי. בראשי, הבסתי טיעוניי עוד לפני שהוצאתי אותם מפי. לא ראיתי זכות לדרוש ממנה לנהל מחקר על קשר הסטטיסטי בין גילוח לסרטן, לדון בעומק על ההבדל בין תמציות צמחים מיובאות מסין או ממשתלה ביגור. סביבי היו רק עיניים דומעות וניסיונות לא מוצלחים להשתלט על הבכי. המשפחה והרופאה הביטו בי כחותם על גזר דין מוות לעצמי. מבחינתם- אם השבוע לא אכנס לטיפול מסודר, השאה היא לא הסתברות אלא עובדה. לעומתם, לי הבעיה הצטמצמה לפחד מתהליך שבו חיים ומוות מתורגמים לצירי נתונים ומילים עם משרעות חיוביות ושיאים של הסטה מורכבת ומאוחרת, כמו ששמעתי באולם ההמתנה. הרגשתי שאם אני צריך לבחור בין נחישות לגילוח, אושר ממנות טיפול משלים או תלות בטיפול עם סדרות משתנים אינסופיות, אני מעדיף להתאבד. השיחה התחילה להגיע לסיומה. ט' חזרה על עצמה, לא היה לה מה לחדש. התחלנו להרגיש רע בשבילה בשם כל החולים שממתינים אחרי בחדר ההמתנה. למרות זאת היא נמנעה מלומר לנו שהשיחה הסתיימה. היה לה חשוב שאבין שאני מהמר על החיים שלי, מבצע אול אין מיותר.בסופו של דבר, מתפקידי כמנהל המחלה שלי היה לסיים את ההתעללות בה ובמשפחתי הדומעת. קמתי, לחצתי את ידה ואמרתי לה שגם היא לא מאמינה לי עכשיו, אני נחוש לנצל את האגף החדש שנבנה במיוחד בשבילי. "אתה רואה מה הולך פה" היא הצביעה על ערמת הניירת על שולחנה " אתה מבין שאין לי זמן לאמונה"


אין תגובות:

פרסום תגובה