הפסקת אש

יצאתי מהפגישה השנייה במחלקת האונקולוגיה של בית החולים לא פחות נסער מהפגישות הקודמת. עד כה נפגשתי שלוש פעמים עם רופאים אונקולוגים והפגישות דמו אחת לרעותה; חזרה על טבלאות הסתברות,טיעונים הגיוניים וסיכום תומך בתרופות כימיות. נקבעה לי פגישה עם אונקולוג "הידוע בגישתו המשלבת". ביטלתי אותה. ידעתי מראש כמה רע ארגיש שאמצא עצמי נטול מילים לאחר שהוא ימליץ על טיפול מנע ממניעי הסתברות  ותרופות הומיאפתיות לשיכוך תופעות הלוואי. מבחינה רגשית חזרתי לכאורה לנקודת התחלה של בלבול, אי-ידיעה ושעון מתקתק של תא ממאיר שמתחלק עד אינסוף. מדוע לכאורה? כי בפועל, בהתקפים רגעיים של חוזק מכל הטיפולים התומכים, עברו מחשבות אחרות: שאני לא באותו מצב "חלש ולא יודע" של לפני הניתוח, שיש לי בסך הכול מחלה אחת לנהל, שלא בוער כל עוד לא בוער הגוף.

במוצאי שבת קיבלתי שיחת טלפון מויקטור, שמאוד אהב להציג אותי לחבריו כ"חבר החדש מהסרטן, זה עם היותר בלוטות נגועות" . ביום רביעי הוא החל את השני בסדרת הטיפולים הכימותראפיים. כרבים מלוקחי התרופה שמתחלחלים מרעיון הצנתר באמצע החזה או שרק רוצים להימנע מאשפוז יום, בחר ויקטור לבלוע כדורים פעמיים ביום במשך שבועיים ואז שבוע הפסקה. ספיגת החומר הכימי דרך מערכת העיכול, קשה מבחינת תופעות לוואי מאשר החדרתו בעירוי למערכת הדם. הוא התקשר התקשר ממחלקה פנימית  וביקש ש"אבוא לראותו בדחיפות". דיברתי איתו לפני שבוע בסיום מחזור הטיפולים הראשון והוא נשמע אז במצב רוח טוב, שמח על החלטתו. אתמול, ביום השלישי לבליעת הכדורים, ויקטור אושפז עם גוף שקרס לאחר חום גבוה. הגעתי אליו לאחר שעת הביקור הרשמית. למעט ילדים, למטופלים אונקולוגים אין אשפוז נפרד.הוא שכב בפנימית א'. המחלקה התרוקנה לסוף השבוע. מעט חולים נמו, פה ושם היו מבקרים שהעבירו את השבת עם יקיריהם. ויקטור שכב בחדר, לצידו חלון שהשקיף על תל אביב. מיטתו עמדה כך שאפשר היה אף לראות את מגל הירח מציץ בקצה העליון של החלון. חלקה העליון של מיטתו הוגבה, פניו היו חיוורות ושמוטות על כרית. הוא נראה רע, כצפוי. לא מגיעים לבית חולים כשנראים טוב. כשהתקרבתי הוא פתח עיניו ומלמל "אני לא כמוך" מספר פעמים ועצם עיניו. מה? על מי הוא מדבר? כמוני המבולבל שלא יודע ושלא רוצה להחליט. אבל ידעתי למה הוא מתכוון. "כמוני" בשביל ויקטור הוא אחד שמתעניין במחלה ובמה שעושים לגוף שלו.התקשיתי להביט בו. היה חסר טעם לשאול אותו "בשביל מה עשית את זה?" לא יכולתי להציע לו כלום מלבד לעודד אותו שהמשבר יעבור והטיפול בעירוי יהיה הרבה יותר קל. לי בטוח היה הרבה יותר קל כשירדתי במעלית בית החולים: אני לא עובר טיפולי מנע כימותראפיים נקודה. משימתי היחידה ממחר היא לבנות מערכת טיעונים נגדית. למחרת נתקלתי לראשונה בתפיסה שלא רואה בפעילות הסרטנית לא מחלה מתפרצת בת חלוף. בעזרת חוקר הסרטן דובר עברית, פרופ' גרשון זייצ'ייק שמעתי לראשונה באופן בהיר דעה מנוגדת לרפואה האונקולוגית המקובלת. פעילות סרטנית לא כתופעה שצריך להלחם בה אלא לחיות איתה. פרופ' זייצ'ק שאל מדוע פוחתים סיכויי ההשאה חוזרת ככול שעוברות השנים מהגילוי הראשוני. לדעתו, מרבית מקרי הסרטן אינם מסלול חד-סטרי למוות. ניתן לחיות עם הסרטן בשלום במשך שנים, או במילים אחרות: "לחיות עם הסרטן בבריאות שלמה". רפוי מסרטן הוא רב שלבי: תחילה עוצרים את התקדמותו, כלומר מרדימים אותו, ורק לאחר מכן ניתן להעלימו. המקרה שלי היה קלאסי. בפעילות כירורגית הוצא האיבר הנגוע, אין לי צורך לנסות לחיות בשלום עם משהו שמטריד אותי, עלי לנסות לחיות עם הלא-ידוע, לעקוב בעזרת כל המכשור הרפואי האפשרי אחר התפתחותו או אי-התפתחותו

מפגש גופי עם  הסרטן חתך חיי כשביט בקו אלכסוני מתמשך. הקו האחר - זה שחצה, נתן לו משמעות  ולבסוף יצר ממנו כוונת X הוא סך נקודות המפגש לביטויי  המחלה המתוקשרת ביותר כעת: חולים ומחלימים, צוות רפואי שטיפל בי ומחקר שנמצא רק בתחילת דרכו. קצת לפני שבערוץ הריאליטי אפשר יהיה לעקוב אחר חולים סופנים, תקוותי שבשימוש בצורת הבלוג כריאליטי של הכתיבה, אתמוך  בהנגשת המידע על מחלת הסרטן, אפשרות מניעתה,החלמה או מוות מכבד. מספר החולים שעוברים את המחלה ללא תמיכה  גדול ולא ראוי. בערות מכבידה על היכולת להקל על נטל הסבל לחולה ומשפחתו במהלך המחלה. 

תודה לד"ר טוביה, הצוות הרפואי והמנהלי ב"מכבי". לד"ר רוויטל קריב, ד"ר יהודה קריב, ד"ר רוית גבע, פרופ' גולדמן, פרופ' קרסיק, ד"ר שפיגל והצוות ב"איכילוב". רואי הניג, יוסי, לוס נאווי, פרופ' זייצ'ק ומכון "תעצומות". נועה, גליה, אלינור ב"מרכז איינגר", נירה רבינוביץ'- חלוצת הצ'י-קונג בישראל, ניר מלחי וצוותו ב"מרכז הישראלי לטאי-צ'י"