פרק ט' - משתנה X

עקבתי בסקרנות אחר התאוששות הגוף. מכווץ ומשחרר שרירים טבעתיים שנמסו לתוספת השחורה שהתיישבה עלי. לעתים בור ולפעמים הר נהפכתי רעב לידע. היה לרעב איכות של תשוקה. כבר לעזאזל התחלתי לדמיין אותו מטפס מהאשכים כאילו בכלל היו דבר כזה. עוד לא ראיתי אותם. על הזין ידעתי מאחר שהוא עדין חובר לצנתר שקלט לאטו טיפות מים חרדליות. חשדתי בגוף ששוב יבגוד בי וישאיר אותי בבית החולים. סביבי, משמרות באו והלכו. המנהלה הרפואית תקתקה כמכונה משומנת שדקרה דיווחה נעצה דיווחה, הביעה עניין בעיניים עייפות מאין סוף שעות עבודה רצופות ודיווחה הלאה.  כל פעולה  נרשמה. הכתיבה בוצעה בטקסיות כך שאפשר היה להבחין בהבדלי הסגנון, דקויות אחיזת העט. לוח המתכת שעליו גיליון המעקב היומי הורם אל על, קל מגע ורב הנוכחות הוא הוצא משני אטבים שתפסו בו למעקה שמעל הר הכאב. מחזיקי הגיליון המהמו,הביטו, שרבטו והלכו. גיליון המעקב הוא מהמעוזים האחרונים של  אגדת כתב החרטומים של הרופאים. תחת נטל כדור הכאב הכבד במרכז הגוף כל מה שיכלתי לעשות היה לעקוב אחר סביבתי העמלה. כחתול העוקב בפנים מכורכמות אחר כלב המקשקש בזנבו בעליצות חד כיוונית, בלשתי אחרי לובשי החלוקים. הסקרנות, תכונתי העיקרית חזרה ובגדול.הסרטן הבן זונה הזה הפך לזרז חיים. עיני נמשכו כמגנט אחר כל מחט נשלפת. אוזני היתה כרויה לכל ביפפפפפ. שכלי עיבד מידע רפואי, הכלב המאיים הפך לפרפר בשלל צבעים. לתפוס! . 

בביקור רופאים רואים את הפנים שהיו במסיכה בחדר הניתוח. ככול שהרופא יותר בכיר גדלה הפמליה סביבו. עד כה שוכב מולם דוגמה ומופת לניצחון הכירורגיה. השמיכה מוסרת, כבר בשלב הזה אפשר להרגיש את הבדלי הסגנון. CHLAKKKK תחבושת מוסרת אצבעות נפרשות ונתחבות HAAAAAAAAAAAA למרכז הכדור.  

הם בוחנים עבודתם בהתלהבות, מרוצים מעצמם. מה אעשה עם יצירתם כבר תלוי בי. איימתי עליהם שאתלה אותה ברשת. הנה, קיימתי. לצוות הקבוע יש שתי דרכים למגע: המהיר עם הכאב החד, והאיטי עם הכאב העמוק. הכי כואב הם המהססים, רובם מתמחים שעוד לא הפנימו שהחולה מעדיף סמכותיות שקרית ממבוכה כנה. 

בערב של יומי השני הוצע לי להתקלח. עזבו אותי בחייאאת זומזום. בוא נראה אותי אוכל קודם.

בבוקרו של יומי השלישי התכונה רבה במסדרון. אחים ואחיות מתרוצצות במסדרון. פרצופים מבוהלים נכנסים בטעות לחדר, רואים את השכן מרובה הצינורות ונסים הלאה. אני לא מחכה לאוכל אלא אוזר עוז ומדדה למקלחת. לאטי מתפשט, אוחז בקיר ומתיישב בעדינות על הספסל. ריח חומר ניקוי חריף. אני מתחיל עם  דוש-פואה בית שחי-ערווה ולבסוף מתמכר למים הרותחים שמעסים את כל הגוף. מקולח, לוח פרסומת למחלקה הכירורגית קרסתי לכורסה שמול לחלון, מפנה עורף למחלקה. מעונן, האפור מחשיך מענן כבד מגשם שמתקרב. בהייה, קריאה, האזנה, צפייה, במה אעביר שעותי? בחרתי בכולן. בשקיעה הגעתי לשלב הסרטים. הפתעתי עצמי בבחירה:"ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני" סרטו התיעודי של מרטין סקורסזה.   למה דווקא בו בחרתי שאלתי עצמי אבל לא יכולתי להפסיק. עד חצות טיילתי עם גיבור ילדותי בתחנות ילדותי, נעורי ובחרותי. שרתי ובכיתי ב I ME MINE  שחשמל מהיום ששמעתי אותו לראשונה ב-1970 בגיל 8, כשהמורה לטבע, אימא של אבירם קיבלה שבץ בעת הגשת תעודות השליש. אז חשבתי שהשיר הוא בכלל עליה ועליו. ארבעים שנה חלפו. הפעם מדקלם, מזהה עצמי בכל שורה, הגדרותיי מקבלות עדכון מההשראה הנצחית. משתנה X בפעולת העתקה, ורדן קולט עדכון.

פרק ח- פוסט ניתוח

מהר משכלי פקחתי עיני. שחזרתי, אור עמום מהחלון לשמאלי, כיצד התדרדרתי לשכיבה במיטה מול שקיעה, מיהם האנשים מולי. כאב עמום ממרכז סימן  גבולות. יכולתי רק לגלגל עיני מטה. ראיתי בליטה מכוסה בשמיכות כחולות לבנות מהודקות. החדר צהבהב ירוק, שמיכה כחולה, הנה שמש אדומה. אי שם מעל הררי הכאב נחו כפות רגלי. חשבתי לזוז ונתתי לרעיון לחלוף. לא יכולתי להניע דבר מלבד קצות אצבעות ידי; זרת, קמיצה, אצבע, מורה, אגודל WOW ועכשיו הפוך: ימין אגודל, מורה, אצבע, קמיצה, זרת. מממממ......המהמתי, מנסה צליל נשיפה. אפי חובר לצינור. הזזתי קשתית עיני לכיוון האור האדום, לכיוון הנגדי, וילון ירוק. למעלה למטה. שיטת פאולה בזמן אמת. הרגשתי שאישוני מגיבים שונה זה מזה, שגופי דואב אי שם רחוק. זכרתי שקוראים למרחק הזה מורפיום ואני חבר שלו קוראים לו לופי לופי לופ . מממ... המהמתי שוב, מפנקים באיכילוב. הרמתי אגודLIKE דייל קופרי ועצמתי עיני. SEE U LATER ALIGATOR. שמעתי שמחוותי התקבלה. הם סיכמו שעדיף שאמשיך לישון. צפתי בין הצלילים סביבי. חם ונעים נרדמתי. קר וכואב התעוררתי. אורות וצלילים מהמסדרון חדרו לחדר החשוך והשקט. התמקדתי בחלון, מחפש חוץ. ומעכשיו עוברים לחלק ב' של התכנית: לעוף מפה כמה שיותר מהר.  שאפתי אוויר ונאנחתי מכאב תנועת הריאות. בכוח הנשיפה, נתתי לעין להוביל את הצוואר. לתת לו להיתלות עליהן. לא סמכתי על מקום אחר בגופי שיגיב כפשוטו מלבדן. ידי מחוברות לצינורות. כושר הפרדת הנתונים הכפיל עצמו מהפעם הקודמת שפקחתי עיני. לא ראיתי אותו אבל שיערתי שתחת עצם הבריח, מלבי עד ברכי, נח כדור כבד. מה שמתחת עדין  מחוץ לתחום. הכדור הסתיר את השוליים. שקי הריאות נלחצו ונהדפו מצדו העליון של כדור. השחור של הלילה התחלף לכחול עמוק. המחלקה התעוררה. בחוץ- המולה חרישית של עשיה. אצלי, כול פתח מלבד אוזני ועיני קולט או שופך לשפופרת, הכול עבד חוץ ממני.
אפשר לסמוך על מערכת הרפואה שבעליצות קוסמית ישתפו פעולה עם הרצון להתחפף כמה שיותר מהר. התחיל יום ומשמרת חדשה הגיעה עם רשימת הלהוציא, להכניס ולהחליף. מהמשפחה נודע לי שהניתוח עבר בהצלחה מסחררת. החלק האמצעי של מעיי קוצר בעשרים וחמישה ס"מ. הוצא גידול שנשלח לבדיקות מעבדה ולסטארט-אפ מהחממה בירושלים. ניסיתי למצוץ שאריות המורפיום. מורפיום מעכב החלמה מהירה וקלטתי שנדיבות איכילוב מצטמצמת ככול שעוברות השעות. לא הייתי צריך להקפיד על אוכל, לא יכולתי אפילו לחשוב על אוכל. לעומת זאת, התרוממתי משכיבה. בהתחלה בעזרת החלק העליון של המיטה  ושוב קרסתי על המיטה. הוא לא היה מאוזן עליה. החלק העליון מהאגן היה בזווית. השלב הראשון היה להפריד בין הירכיים, שעליהם נח הכדור הכבד, לשוקיים בעזרת כריות. התרכזתי בשתי משימות: א-  הגעה לכורסה, מטר ממני. ב- לא להימנע מתנועה שתסיח את הכדור מהגדרת הכבד לכואב. כשברכיי מורמות דמיינתי שכפותי מתנפחות לממדים פיליים. במשחק ששיחקתי  היה לשלד העצמות יכולת להחזיק את הכדור עם הכי מעט שרירים. היו לי שני רגליים, לצורך העניין הם נחשבו לקדקוד התחתון במשולש. עם תומך משפחתי הנעתי את פלג גופי העליון,מחכה לכאב. במקומי החדש נחתי. משלם מס הכרחי לכדור. משטח משקלו הצטמצם לאגן אך הוא שמר על היקף לב-ברכיים. נשמתי בכבדות. הנעתי כף רגל פיל שמאל עד קצה המזרן ומשם נתתי לה להמשך לרצפה. הדרך הייתה ארוכה, אטית, שלוש תחנות ביניים והגבהה של הרצפה. הגיעה תורה של רגל ימין. כשאני-משולש עמד הכי קרוב לאנכי, ברגע כה דרמטי, פרצו לחדר תברואתן ושתי אחיות עם אלונקה עליה שכב שכן חדש לחדר. סימנתי לתומכיי שאין לי כוח להליך אטי ו HAOOWTC הוקפצתי דרך מעגל הכאב לישיבה על כורסא. מגובה שבעים וחמש מעלות השוויתי ביני לשכן. לפי מספר הצינורות שחוברו לו הוא נראה לי במצב הרבה יותר גרוע ממני כשאני יצאתי מהניתוח. בידענות, זיהינו, מלווי ואני  עוד שלוש צינוריות נוספים מאלו שהיו לי. עדכונים נוספים ממשפחתו העלו שלהבדיל ממני, שכני הגיע למיון עם אמבולנס, חום ארבעים מעלות והתקף כאבים. לקומה החמישית הוא הובל ללא כל המעי.  הוא ישן. הבטתי אליו בגעגוע למצב טרום-ער. כמוני, לפני כמה זמן זה היה? לרגע איבדתי התמצאות,  לפתע לא יכולתי יותר להביט לכיוונו. הייתי צריך החוצה. בתזזיתיות הפקתי עם מלווי את העברת גופי לישיבה על כורסה מול החלון. נעתי כדאון על הרצון לטמון את ראשי בשמש החורפית שנעה לכיוון הים דרך חלוני. מהכיסא הזה, גבי לשכן ולמסדרון המחלקה, לא התכוונתי לזוז עד משמרת החלפת החיתול. על אדן החלון שכב ספר. נשמתי ולאטי הטיתי את גופי, מנסה לא להפחיד  את כדור הכאב בבטן. משכתי את ידי הכי רחוק שאפשר. עם קצות האצבעות הגעתי לספר. לעזאזל, דווקא הכי כבד. משיכה והספר על המשענת. יששששש. מצד החוץ  נקש הגשם מהחלון. מבפנים אני אודיסאוס גורשתי זה עתה מהאי אאולוס,עוגן עם כורסתי בקצה המפרץ, הכי קרוב לים. אוכלי האדם בלאמוס משפדים את חבריי לארוחת הערב. אני סבבה.

וו-סדר בבלבלה

התקשרו מהשירות לגידולי מערכת העיכול במכון למחלות דרכי העיכול לבשר לי שהגיעה תשובה מהמכון הגנטי ושאני לא נושא פגם במטען הגנטי שלי. לא הצלחתי להבין אם זה אומר שעלי לזנוח את פטריית גידול השפיר של רקמה בלוטית שאיכלסה את דמיוני או עונד תג גבעולי קטן שמרמז למביני דבר שאני רק HNPCC ומקרומית רירית כקוסם שולף גדילת רקמה אבנורמלית. הנחתי את התוצאה המשמחת שמרמזת שאני מקרה קל  (בן 50 ללא עבר משפחתי) לשיקול דעתו של המנתח. ג' הנהן, עינבל את העט מספר פעמים וסירב בתוקף לתת ערכים מינימום -מקסימום שייגזרו.שאלת האורך שייגזר ממעיי הטרידה אותי. הקשר האחרון שלי למעי הגס היה כשביליתי עם מטפלת גרמניה לטכניקת טיפול פעימות טיבטית. שנינו למדנו את השיטה שאבחנה אותי כ"טחול" ואותה כ"מעי גס". "אנחנו המעיים" כך הסבירה לי, "מזיזים ביחד 18 איברים, נראה לך שיהיה לי בעיה להזיז טחול יהודי". מדריך איברי הגוף של תורת השיטה אפיין את המעי כרכבת הרים שמעבירה מטען על קרונות ממקום א' ל-ב'.  לפתע נקשרתי לכל קרון.ד'  ציווה לזרום, אז פאקן תזרום! פינוקי שכמותך, אתה הרי לא אוכל כדי שלא יכאב גערתי בעצמי. תזרום, תגיד תודה שיש מנתח ובארגז כליו סכין  סופרFRAGILEXשיונליFEROCIOUS. נסעתי לירושלים לקבל מסוכן מכירות של סטארט אפ שמפתח חיסון נגד סרטן המעיים. לא קשה למכור לנו. חתמתי על מסמך המאשר ניסוי מבוקר בפיסות מהמעי שיוצא ממני לכשיוצא. עשיתי מינוי לבלוג של מוס, עיתונאי בתחום הבריאות שהפך עצמו לצינור מידע ברשת לסרטן.

למרות האי-נוחות, תחושת הצורך להתפנות, העדפתי לשהות בשירותים, לקרוא על תופעת הפעילות הסרטנית בגוף. בעיות במעי הגס מרמזות על אובססיה והענשה עצמית. נצמדתי לכל סנטימטר מהצינור הספוגי-רירי שהשתלט על חיי. עדין לא נקבע תאריך לניתוח והיססתי. הכול הפך נורא פסיכולוג. עד אז הכל זרם: כאב-רופא-בדיקות כשלפתע מעצור.

"שמע, זה נורא פשוט", אמר לי בשיחה טלפונית פרופ' ה', מומחה למחלות פנימיות מאלו שעונה על דוא"לים בארבע בבוקר. חבר של חבר. "אתה צריך להחליט מי מנהל את המחלה ?"

-על מה אתה מדבר לעזאזל, איזה ברירה יש לי

"יכיום,יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מנהל את המלחלה שלך או שהמערכת הרפואית"

- המערכת הרפואית רוצה לקחת לי את המעיים. פחות מעיים פחות מקום לסרטן להופיע. ומה אני  יודע על סרטן? 

"אתה לא צריך לדעת." אמר בסבלנות הפרופסור. "אתה צריך להיות נחוש, להיות נחוש ולארגן פגישת ועידה עם הרופאים הנוגעים בדבר: רופא משפחה, גסטרו, כירורוג ואונקולוג. אחרי שהבאת אותם לענות על שאלה,החלטה כבר תגיע, תעשה הצבעה.."

- רק רגע, אמרת שהאונקו צד בעניין, למה אני לא מדבר איתם?

"אההה, כי הם בד"כ נכנסים לתמונה רק אחרי הניתוח כשיש ממצאים חדשים. אבל לך עם תחושת הבטן שלך חה חה חה, מה איתה באמת?" שתקתי וסרקתי מעשיי עד כה. חוץ מלשתות תמצית זרעי אשכוליות וחמאת בופלו זוועתית, לא עשיתי כלום. הלכתי בתלם. "אני אגיד לך" הפרופסור לא יכול להרשות לעצמו שתיקת לקוחות ארוכה,תיפגש עם מומחה אונקולוגי, אתה יכול דרך הקופה ואז תעשה חושבים." לאחר השיחה חישבתי בעזרת טבלה סטטיסטית שמצאתי באתר בריאות. המסקנה היתה שהגידול לא יהרוג אותי מחר, לא יפסיק מחר ולא יצטמצם מעצמו. קבעתי תור לניתוח עוד שבועיים ולאונקולוג מומחה אי שם בשנה החדשה אחרי הניתוח

פרק ז- ניתוח

הניתוח נקבע לשני בינואר. דבקתי באמונת המבינים המקצועים שבסביבות כריסמס לא רק שהבורסה עולה גם יש פחות סיכוי לאסון עבור מלחמה עד שרשרת תאונות.ואכן כך. ששה חודשים פחות תשעה ימים מהלילה שהתקף החום והכאב השכיב אותי לשש שעות על הרצפה, פשטתי בגדי, לבשתי חלוק והתאשפזתי.
תשע בערב, הכנה לאשפוז, אשפוז. ענייניות לילית  שרתה על בית החולים ובמחלקה. מנותחי היום רדומים, אחרוני מבקריהם עוזבים. אח מקבל אותי ומסמכיי, הודף טענות משני מבוגרים בני גילי שאביהם לטענתם לא זוכה לטיפול המתאים. קול האח מתיז חומר כיבוי על הזעם הכבוש בקולם. כולנו היינו משפחה אחת חמימה בלב החורף התל אביבי שבלב ישראל שבלב המזה"ת שבלב העולם.  
נשלחתי לחדר ריק מאנשים עם שש מיטות. יופי, אין צורך בפלאסטיק מול העיניים. חוקן הלילה נדחה לחוקן בוקר. נפרדתי ממשפחתי בקוצר רוח מסוים, מציאות המחלה שיעממה אותי.טיהרתי סביבותי מכל דבר דפוס רפואי והוצאתי את "בעקבות הזמן האבוד".משמאלי דלת פתוחה, מימיני גשם נוקש על החלונות. נשענתי על המיטה המוגבהת , הרמתי ברכיי כרית לספר והנחתתי בחזרה לצפצופי המוניטורים,  "שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. לפעמים עוד לא כבה הנר, כבר נעצמו עיני ולא הספקתי לומר: "אני נרדם." ואז.." התעוררתי

מקריא בקול רם לעצמי ולגידול בבטן ונרדמתי. גידי הגידול שלי. במקום לספר לך כמה אני מצטער שקצת כואב ואני בוגד, שמע סיפור... לא התבוננתי על עצמי מתבונן בעצמי, לא לקחתי כדור שינה, לא חשבתי מי אני מה מה מה,   לא בגדתי במילה הכתובה.  

בבוקר הורדתי לקומת מרתף. צבעי מדים השתנו מלבן, לירוק ואז לכחול אפור. האלונקה, הסניטאר המשופם והמשפחה נענו מסדרון-מעלית-מסדרון-חדר המתנה-מסדרון-חדר המתנה נוסף. המתנו. קיבלתי כדור טשטוש מפנק. חלוקים מוכתמי דם, תופסים את העין. אני באטליז בצד הפרה. אני מקווה בשבילן שם שגם הן נהנות מההתפתחות ברפואת הכאב. הכדור השכיח מלווי מעלי, שמעתי אותם אומרים "הוא מטושטש" האלונקה הועברה מאולם לחדר ואז לחדר לחדר הניתוח. זיהיתי לפי המנורה הענקית שלפתע הופיעה מולי. "מה שלומך?" מגיח מצד לחי שמאל המרדים ו' לבוש אפור ומסכה אפורה. בראשי חלפה תמונת החדרון בו התקיימה שיחת ההכרות. ציינתי בפניו שפעם הייתי קליל תרדמה. ו' נוגע בזרועי וPLOOP- אני נשאב לאור שמעלי. ככדורסלן במאני טיימ אני מזהה פירצה לשינה, רואה אותו סביבו זרנוקים כחלחליים נמוגים לחשכה שמסביב לנורה לא הספקתי לומר אני נרדם

פרק ה'- נבכי גידול

השבועיים לאחר הפגישה עם ג' המנתח מלאי מנהלה. הסיווג כחולה אונקולוגי מממש עצמו.יש יתרונות למחלה מתוקשרת ומדוברת, מגייסת תקציבים לרווחת החולה. מדי פעם יוצא לשהות בחדרי המתנה שמשרתים קהל חו"ל שמשלם יותר. רפואה בשוק החופשי שמתחרה על לבו של החולה כצרכן שירות. יש הקשבה, יש אדיבות והכול איטי. תמיד יש לפני ומאחורי. כמשחקים ילדים כואב לראות בעיקר את הלחץ של המבוגרים סביבו. השאלה, לאן נעלם האונקולוג עולה פתאום. אם ברישומים לפתע הוכרתי כחולה אונקולוגי. מתחילים לפגוש אותם. יש המונים. אבל סלחו לי איפה האונקולוג שלי?  
קיבלתי לידי את מכתב הפיטורים, עכשיו נוצר לי זמן. גזירת הגורל בשלב הזה של חיי שיעשעה אותי. התמסרתי לדרך, התפלשתי בעפרה על כל דקירה מהמעיים בפנים ממחט בחוץ. קמים בבוקר, בודקים יציאות, נוסעים לעשות בדיקות או מנהלה רפואית. כל בדיקה צריכה להיות משוכפלת לרופא הזה ולרופא הזה. על כל טעות, עמידה לפני הפקיד הלא נכון, מקבלים עוד שעות קריאה חינם או בהייה בתוכניות בריאות בטלוויזיה. הנזקים משתיית אלכוהול התגמדו. בוז לכולסטרול. הבטן כואבת , מה כבר נשאר לעשות? חזותי שידרה בריאות לעולם הרפואה:רזה, כושר מצויין. מופחת רעלים ומאושר.
תור שקט בבנק הזרע. ההפקדה היא הרכנת ראש, תשורה לגזע יהודי אשכנזי דומיננטי.  בנק זרע, פסגה ביוטכנולוגית ומהפכה תודעתית. מי שמגיע ממלא חובתו לחברה. חובה שהיא  רשות, זכות והנאה. מי ביקש נצח ולא קיבל. סביבת אולם הקבלה נעימה ומאפשרת לשקוע. החדר חום כתום קורקטי, כסא, שולחן, מגזין פורנו רך מוסתר בבישנות. חלון עם וילון כהה. אני שונא וילונות כהים ומפשיל את הוילון הצידה. אני מול איכילוב ואיכילוב מולי. אנחנו מזדיינים. טנטרה זה לא. אני גומר לצלוחית. הזרע הזה לא נראה משהו, אני מריח אותו. לא נעים לזרוק אותו אחרי כל המאמץ החברתי סביבי. לא הייתי רוצה להיות הוא. שאריתי הוכנסה  לפריזר והמשכתי לתחנה הבאה .
בדיקה גנטית. מלובי הבניין עד החדר הקטן שבו תתקבל הדגימה שהוצאה בבדיקת הקולונסקופיה. אני סוטה לחדרים עם שמות אקזוטים מעוררי מחשבה: שווה לי להיות אוטוזומי רצסיבי?  נושא דגימתי כשליח גאה הגעתי גם למעבדה של הנראים מה זה מבינים. אין מחיצות דלפק קבלה, התחושה אגבית, ידידותית. לקבוצת נשאי תסמין HNPCC ו- APC יש תת-מסלול משפחתי של ממאירות. תחושת הביחד עם שבט מקבלת חיזוק. כרגיל ממתינים. עדין לא הבנתי אם התוצאה חיובית איפה השלילי ואם שלילית, מהן הצדדים החיוביים. יש בכלל? בינתיים אני מתרווח במוכר.הטלוויזיה שם,  המזכירה- מזהה. שיער בלונד מחומצן. המנהלת שם, תמיד עם טלפון. השירותים מעבר לפינה.
לא כדאי לעשות את הניתוח פרטי בבית חולים פרטי? ככה יודעים מי המנתח, החדר ליד הים. ומי זה בכלל ג? בן כמה הוא? למה לא ללכת לוותיק עם מטרג' גדול בארסנלו. א' רשם אותי לשש ועשרה בבוקר אצל המומחה ד' לכירורגיה. בוקר חורפי נעים, בשעה כזאת ביום שישי קשה למצוא חנייה ברחוב הקטן ליד הירקון. הקדמתי, אך ד' כבר היה במרפאה. ד' נחשב מומחה גם באומנות לחימה. עוד סופרמן. סוגת המנתחים זוכה אצלי לביג LIKE.אני חש קרבה לאדום=אדום של גילדת קצבי הרפואה. כל האחרים צהוב שתן. חדר המומחה בצד דירת הקרקע. הכניסה דרך צמחייה רווית טל. ד' נראה כפנתר חטוב שקם לעוד בוקר בסוואנת יום שישי תל אביבי. הרגיש טבעי להפגש עם פנתר בחמש חמישים בבוקר ולעזור לו עם דלת ההזזה שחוצה את ג'ונגל הניירת. "מה אפשר לעזור לך?" הוא מעיין בתייקיה מסודרת של חוות דעת."בו'אנה, אתה מסודר, כל הכבוד".בענווה  מזויפת העברתי את הקרדיט לאשה שאיתי. אני מעלה השגותי וחששותי. אולי פרטי, אמרו לי ש..
"שמע" הוא רוכן לעברי ומסיט לעברי את התיק. "אני לא רואה שום התלבטות. אני לא הולך לנתח אותך. ג' יעשה עבודה מצוינת אצלנו במחלקה...אני מציע", הוא נשען לאחורה על הכסא השחור באלגנטיות מעולם החתולי שממנו הוא בא, "שתרגע ותזרום".
לזרום?
"ולהרגע" הוא מוסיף, פורש אצבעות כפות ידיו, מצמידן יחד מתחת לסנטר."יהיה בסדר" 

דלת - הכירורג

השיחה לטלפון הנייד תפסה אותי כשאני יורד מאופניי שהתקשו לחצות בשדרות רוטשילד את מלבני הדשא שהובאו כדי לכסות סופית על המחאה החברתית ששרדה את החגים. שיחה מזוהה מהמומחית. וואו, מודעות במיטבה, אשכרא שכחתי ממנה לגמרי. לא בזבזתי זמנה בתשובה מתוחכמת ל"ראית את התוצאות?" הנוזף בעדינות. בדיוק עדינותה חשדתי. "יש לך גידול" כך וכך וכך היא פירטה, "תגיע מחר". טפחתי לעצמי על השכם שכל השבוע לא חשבתי, לא דאגתי, לא בדקתי. אולי כי בתוכי חשתי את הכיווצים מדברים והקשבתי. בעובדה, באותו שבוע התרגלתי לבטן והיא התרגלה לי. המשכתי ללכת עם האופניים לאורך שדרה. סתיו תל אביבי מממממ..מה בוער? ביטלתי את הפגישה שבגללה יצאתי לשדרה, לא הולך לבגוד בחשיבות האירוע שמצפה לי מחר. הסצנה בחדר הרופא שמודיעים. חה חה חה להת' היי טק שלום בודי טק. אבל קודם, God אני פאקן צמא. התקשרתי לתמתמ. במנזר תמיד עכשיו הפי האוואר.
למחרת הגעתי לבניין המוכר. התקדמתי שלב, עברתי בדיקה. ועכשיו אני כבר  יודע להסביר לטירונים איך להגיע. באגף שלה, המומחית הצביעה על חדרון קטן בקצה המסדרון, "שם יושב ג', דבר איתו". על דלת חדרו יש רשימה קצרה.  ביד? שאני אכתוב? נחרדתי. הוספתי שמי לרשימה, וואלא יופי חזרנו לעולם שלישי? ההמתנה הרחק מהחדרון של ג'.סורק אפשרויות מי לפני ומי אחרי. איך שלא יהיה אנשים באגף הזה לא מעוקפי התורים. סוף הבוקר. אווירת צהריים מזדחלת. .  היה מהיר לי מדי מב' לג'. אני מרגיש לא בטוח. ב' אמרה ב' יודעת יותר ממך. בשביל זה היא המומחית אני מזכיר לעצמי. סומכים על המערכת הרפואית. ב' אמרה ג' עבור. טמנתי ראשי בעיתון ובתוכנית הטלוויזיה עם דוק' רפי קרסו. וידאתי מינון גבוה של הסחה ומיקוד. בכי ילדה רחק ממני לפנים המסדרון. כעבור זמן יצא ג', והזמין אותי לחדרונו. המון חדרי רופאים לאחרונה. טוב שאני רגיל מהבית. רק את ב', בגסטרו יחסינו הקצרה הספקתי לראות בארבעה חדרים שונים. על השולחן הקטן נחו בערבוביה מספר ניירות, על כמה מהם אוירו איורים. ג' עינבל עט בין אצבעותיו. הוא המאייר. הוא מחלק בסוף את האיור או שהוא שומר לעצמו? מהגוגל ידעתי עליו קצת. הוא כל מה שאני לא וגם לא יכולתי להיות. וזה הספיק לי. ג' שירטט את המעי ומיקום הגידול. דן בקצרה בשתי צורות פתיחת הבטן האפשרויות ובשתי אי הוודאויות: א- כמה ס"מ מעי יחתכו,  ב- הסיכויים שהוא לא יהיה המנתח. החכמפון שלו ניגן "סביב חצות" של thelonius himself. ג' התנצל וקיבל את השיחה. עד סוף השיחה נשארו שתי האי-וודאויות אי שומם במוחי. הוא רשם לי בדיקות נוספות לביצוע בדחיפות ואמר לי לחזור אליו עם התוצאות.
"אבל למה שיוציאו הכול, אני לא מבין מה הקטע?" שאלתי את ב' במסדרון. נהייתי מאוד קשור לגידול ושקלתי דיאלוג פנימי כמו בקישור ששלח לי חבר מודאג ששמע.  ב' בתלבושת אחרת, בדרך למשמרת בבית החולים. "פחח.." היא ענתה לי, מוציאה מפתחות מכוניתה מארנקה ומסמסת. הכל במכה אחת. "עדיף לך שיוציא כמה שיותר. מעיים ארוכים, יותר מקום לגידולים. מי אמר שגוף האדם מושלם". וזה אומרת מישהי של איינגה. לאן הגענו? 

מאחורי דלפק הקבלה מתחילים לארגן הכנת סלט בריאות ענק ושיתופי מנות. לידי יושב זוג באמצע שנות השישים לחייהם. האשה מתייפחת בשקט. הגבר מחבק ומסתכל ממנה והלאה. אני טומן ראשי בעיתון ספורט, מכסה קולה בסטטיסטיקות של אמצע היורוליג ויתרונות כנף אחורית מתכווננת בפורמולה 1.  הכירורגים הם שפיץ של רפואה. כמו מקביליהם, הטייסים, רוכבי האופניים ונהגי המירוץ, מיומנותם בתפעול הכלי לרשותם. באופן פרדוקסאלי, דווקא עכשיו, מאז שיחת הטלפון עם ב' לפני כשש עשרה שעות יש לי בחירה. אני יכול להחליט על מנתח ומקום הניתוח. היצע האפשרויות איים להאפיל על העניין בשאלות אחרות. במשפחתי למודת הסרטן  הוקצה למרכיב הנוחות מקום ראשון בסדר העדיפות

גימל - בדיקה חודרנית

בניין "מכבי", מקדש לאלים המרפאים ביגאל אלון. אני נע עם שרותי הרפואה, מטפס ויורד במעליות. יש הגיון לבירוקראטיה וצריך ללמוד אותו כחלק מתהליך הריפוי. ככה ההיגיון שלי אומר. הבטן מציקה ויש רצון לסור לבית השימוש, להתרוקן שוב ושוב אבל אין כבר מה שיצא. הלחץ בפי הטבעת יוצר תחושת נרדפות. קהל החולים סביבי סוגר עלי, לא מאפשר לנשום. עכשיו נבחנת מיומנות ההישרדות. כמעט דממה, רק לחץ רגשי מודחק  מורגש באוויר המסדרונות. קול בכי תינוק, אחריה צעקות אב כועס ומישהו מנסה להרגיע. הצוות המשרדי עוטף את הצוות התפעולי שעוטף את הצוות הרפואי שעוטף את החולים. מותר  לחולה "להוציא עצבים" כל עוד הוא זוכר שהמערכת קבועה והוא החולה, מתחלף. 

שמונה בבוקר. בקבלה לוגמות הפקידות נס-קפה. התור שנקבע לי לעוד שלושה חודשים, זורז וזורז שוב. על הכסאות הכחולים ישובים המוזמנים הראשונים, אלו שכבר מסרו את ניירותיהם. אולם הההמתנה מנוקד בזוגות: איש-אישה, אמא-בת, בת- אבא מבוגר. בשלב הזה כבר אפשר להבחין שלחלק מהחולים יש תיק ובתוכו, מסודרת בשיטת מיון שמשקפת את חייו הניירת הרפואית שלו. יש את אלו עם הקלסר, שקית הניילון, הממוחשבים המבלוגנים, המקומטים, הישרים, המדויקים, המתעלמים והשוכחים. כולם עבדים לבירוקרטיית הבדיקות, המסע המפרך של החולה. חלוקת העבודה ברורה:  החולה שצם, מיחזר  אבקות משלשלות וביצע חוקן לעצמו נשאר על הכסא ש"אם במקרה יקראו". האחר, המלווה, זה שלא, מחפש קפה של בוקר לעצמו. 

שמונה וחצי. מוכנס לחדר גדול עם כעשרים מיטות. "תתפשט, תלבש חלוק, תשכב". נכנסים עוד מוזמנים לבדיקות שונות שמבוצעות בחדרים אי שם בפינות שונות של החדר. לפתע האולם מקבל צורה של בית חרושת לגופות בסרט אימה בדיוני. אני לא בתל-אביב אלא בפלנטה אחרת לבנה.  הנבדקים עושים הכול. הם סוגרים בעצמם את הוילונות, מתפשטים, לובשים חלוק ונשכבים. מישהו מאחורי וילון שואל מתי נכנסים" ונענה "יקראו לך, לא לדאוג". אחת שמודאגת בקשר לתרופות אחרות שהיא "לא לקחה כי היא לא היתה בטוחה" קיבלה תשובה ש "הכול בסדר".  אם היה בסדר לא היא ולא אני היינו פה. אני נועץ מבטי בוילון האפרפר ומכסה ראשי בשמיכה. החדר משדר קור למרות החימום. הכול בסדר ואני מובל במיטת האלונקה דרך מסדרון שמקיף את האולם מסביב. בחדר קטן עם מיטה אחרת במרכזו ממתינה המומחית ב' עם אחות. בזמן שאני עובר מהאלונקה למיטה נשרקים לעברי שלושה ארבעה משפטי הפגת מתח ואז ה"תסתובב". Hopa זZזריקתהרדמהההה. נשאב בעדינות לטשטוש שמקהה את החודרני. לחור היציאה נכנס צינור עם מצלמה. האור כבה. לאחר לא זמן הוא נדלק שוב, בתחילה מקצוות העפעפיים ולאט הוא מחבר רסיסי מידע מוכר. סביבי וילון. לא זכור לי וילון בחדר הבדיקה אבל היה וילון בחיי מתי שהו בBlip של היום,  לפני כמה זמן הוא היה?  לפני רגע סימנה יריעת הפלסטיק האפרפר גדר הכנה לבדיקה, עתה, תווך חזרה לחיים של הבריאים מחוץ לבית חרושת. אבל בינתיים אני פה, שוכב בחלוק פתוח מאחור, מכוסה בסדין. שוב מכסה ראשי, מתכרבל. לאן יש לי לצאת? לפגוש אנשים? לשלוח באינסטגרם צילום פנים שלי, להתלבט על הפילטר הראוי? נרדם שוב סוחט עד תום שאריות אחרונות של זריקת ההרדמה בדם.

המערכת נכנסת לכוננות צהריים, שולפת זמניים מתרדמתם, מושיטה ידיים ארוכות לתוך חלומי. "התשובות תשלחנה אתה יכול לצאת" יוצאים החוצה. ענן נשבר על עזריאלי. מטח גשם ראשון שוטף את רחוב יגאל אלון. תל אביב מתנקה מהקיץ. מבעד לטיפות הבזקי תנועה של אנשים רצים לתפוס מחסה. מוניות אחרונות נתפסות. עכשיו זה הזמן לפנק לפנק לפנק. תמתמ ואני מתיישבים בלחמנינה. מזמינים שני קפה, עוגה בשביל למחוק את תחושת החוקן ולחמים "לקחת". עוד לפני שמגיעה העוגה אנחנו לא מתאפקים פותחים את השקית ובוצעים לחם סלק ו"נלסון" מתוק. מביטים בגשם, בולסים לחם בשתיקה. מכונית מתיזה מים על עובר אורח תמים במקום ובזמן הלא נכון. אנחנו לא יכולים להמנע מלגחך עליו ועל עצמנו כשמגיעה העוגה ואנחנו מתנפלים עליה. המתוק משתלב עם מרירות הקפה. חזרה לי לכמה דקות התשוקה לאוכל שנשמטה מאז שהבטן פיתחה רצון מסתורי משלה. שקלנו צעדינו אחרי המתוק והמר. לפתע בא לי חמוץ ומלוח ואולי אפילו חריף שאולצתי לשים עליו X. אני מתרגש מההתרגשות שאוחזת בי רק מממחשבה על אוכל ואנחנו ממהרים לקום. בקימה המהירה ספק פגעתי ספק מתחתי את הבטן ואני קופא על מקומי. הכאב משתק ומזכיר. 

אלף - רופא משפחה

רופא המשפחה יהפוך בקרוב, לאחר האבחון, למִפְרַק ביני למערכת המטפלת. בינתיים הוא קול ההגיון ביני לגופי. לאחר הלילה שבו החום עלה והכאבים שיתקו אותי לרצפה, שנינו הנחנו שמשהו בין תסמין פסיכולוגי, שם אחר למעי רגיז או וירוס שחולל שמות באותו קיץ, התלבש עלי. חודשיים לקח לי להבין שהדיאטה האיורוודית שתירגלתי, תמצית זרעי אשכוליות שטיפטפתי ומיצי בריאות שגמאתי לא משנה מחד- להפיג את תחושת ה"צריך" שמאלצת אותי לשהות בשירותים יותר ויותר ולא מחדשת מאידך, את התיאבון שאבד. חזרתי לא' בלית ברירה. המשפחה לחצה לעשות משהו יותר ממשי. המרפאה שוכנת בקומת קרקע של בנין משנות ה-50. למרפאה מגיעים דרך גשרון עץ שחוצה גינה. יש שני ספסלים, כסא עגול נמוך ללא משענת. אפשר גם לעמוד בחוץ להקשיב לציפורים או לדבר בלחש עם הנייד. חלונו של א' פתוח ופונה לחצר. בחדר הקבלה נמצאים באינטימיות מביכה עם המזכירה הרפואית. יש שלוש. בקרוב הולך להכיר את שלושתן. הן כל הזמן עובדות. טלפונים של לפני פגישה ואחרי פגישה, לפני בדיקה ואחרי בדיקה.מסביבי רק מבוגרים עם הטלפונים הישנים. אווירה של פעם. אין לי חשק אפילו לירות בציפורים רגוזות בIPHONE החדש. אני טומן ראשי במגזינים הרפואיים. אולי משם תצמח הישועה,מחפש אולי מישהו כתב על כאבי בטן. כתבו. הרעלות קיבה או סרטן. לא מדבר אלי. 
"שמע" אני אומר לא' לאחר שאני מתיישב מולו, "ברור שאני הולך להיות מפוטר [מהחברה שבלעה את הסטארט אפ שעבדתי] הכאב מופיע איך שאני פותח את דלת המשרד. כל פעם שאני צועד על השטיח החום והבלוי מהתא בשירותים לתא שלי בבולען שקנה אותנו אני מרגיש שהבטן אומרת לי לא לחכות לפיטורים, שהמקום מורעל,  שהטמינו לי שבב כמו מאלדר ב'בתיקים באפלה'''.  א' לא מגיב. דבר ראשון הוא מרים את הטלפון ומזמין לי תור למומחית שלו. אחרי שזימנו אותי אליה לעוד שלושה חודשים הוא נאנח ואומר  "אחרי קיץ שכזה, בסימן צדק חברתי'', הוא שוב מתקשר. הפעם להקדים את התור שנקבע. הוא כבר שולט ברי המערכת "אני לא יכול להרשות שישב לי על המצפון טמבל חסר עבודה. נו באמת, מי יקבל לעבודה מישהו שכל שעה הולך לשירותים, חכה בינתיים בחוץ, אני אקדים לך ת'תור"
רצוי שרופא המשפחה יהיה נחוש וחדור תחושת שליחות היסטורית. 
א' הוא כזה. דור שני לרופאים, א' עבר הרבה תחנות רפואיות עד שהתביית על רפואת המשפחה. ממרפאה שאליה אתה מגיע בשביל עץ וצמחיה עירונית יושבים הוא, אשתו ומנהלות משרד ומרפאים. כשלומדים את השיטה, אפשר להמתין פחות אבל, בגלל הקפדתו של א' לתת את כל הזמן שנדרש, תמיד יש תור.
תפקיד "קול ההגיון" שם אחר למתווך הרפואי בין המדינה לאזרח הולך לתפוח. בשנים הקרובות עליו  להיות האוזניים שלי למושגים חדשים. הוא ואני נשמש כלבלרים במסע מפותל, ארוך ומתיש בין מומחים, בודקים ואישורים רפואיים.
תור למומחית נקבע למחרת בשבע בערב "תגיד תודה אם תיכנס בעשר, אז תחכה בסבלנות. את זה יש לך לפחות. יכול להיות שזה כלום אבל אל תתפטר לפני שהיא נותנת חוות דעת"


 סרטן 101:  תולדות הרפואה, רוי פורטר, בקורת

Piano Solo by Tsegue Maryam Guebrou

בית - המומחית

גם המומחית יושבת בבניין רקום בהילת שנות החמישים. מרחב המתנה גדול, הדפסים של אמנים ישראלים על הקיר. השעה שבע בערב ויש אווירה של סיום מלבד האזור שליד המומחית. במשרד הקבלה הראשי מעכלים את ההזמנה ומפנים אותי למזכירה של המומחית. רישום נוסף ושב תמתין. רק נשים פה. כולן חביבות וענייניות אך הן לא משככות את קוצר רוחי. הבאתי שלושה ספרים באף לא אחד מהם אני יכול לקרוא יותר ממספר עמודים. הייתי המוזמן האחרון לאותו יום, שעה שבע. משרד הקבלה הראשי מתרוקן וגם המזכירה של המומחית עוזבת. "מה, היא גמרה?" כולם פה בחרדות.נראה לי שגם אני נידבקתי. "לא, לא לדאוג, היא תקרא בשם". בשמונה וחצי יצאה ב' מחדרה ספרה אותנו בעיניה, חישבה במהירות בלי לעפעף. רואים שמספרנו קטן עליה. היא כבר ראתה ימים גרועים מאלו. אווירת ראש השנה, יש פחות אנשים. צעירה, רזונת, נראית שָקֶלִית אבל מה אני מבין. מרפאת המומחים מרכזת רופאים מתחומים שונים. מטייל בקומה לומד שמות של כל מיני תתי התמחויות, מתעכב בנפורולוגיה פינת אנטיקואגולנטים. קשה לי עם הישיבה הסבילה והשקטה  של רוב מפולחי הבעיות שממתינים כמוני למומחה  שיפענח את כאבם ויתן להם תקווה להחלמה. 
לאט לאט התרוקנה המרפאה. נשארתי אחרון מול דלת המומחית. המנקה התחילה לנקות. הממתינה האחרונה למומחה לניאוכירורגיה נכנסה. נשארתי לבד בקומה. כל הקומה לרשותי לזוז, להתפתל, לעוות את פרצופי, לשיר לעצמי. רק לא לשבת במנוחה. הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות הןא להיות בשקט. אני רוצה להיות חסר מנוחה. משהו קורה בבטן ופתאום אני חייב להבין מה קורה.השטות הזאת משתלחת עלי מבפנים, משתלטת על מוחי, לשה בגופי, מוצצת כוחי ומשלחת דקירות מתוכי החוצה, מזכירה לי מי כאן הבוס. "אבל זהו. נגמר", אני אומר לעצמי ומרגיש שהפסקתי להיות הסביל במחלה מעצם ישיבתי בעשר בלילה לבד בקומה רביעית מלאה דלתות מומחים סגורות. חוץ מהמומחית שלי. הדלת שלה פתוחה. היא קוראת לי מתוך החדר כשאני נכנס היא ממשיכה לקרוא. "איך יש לה עוד כוח לקרוא" אני חושב, עשר בלילה,רעבאק אין לה בית". לאחר זמן מה שבה הדבקתי מבטי לפוסטרים של איברי עיכול מזויות שונות שהיו תלויים על הקיר, היא נשענה לאחור וחייכה. כן, היום נגמר. מסתבר שממש עכשיו היא חזרה מחודש תרגול יוגה באשראם של איינגה בפונה. מלאת התרגשות הודו. זאת המומחית? היא מג'נגלת בין מספר נושאים בקצב. מפרטת בפני את המסלול ומנחיתה בזה אחר זה ניירות. זה תעשה ככה וזה תעשה ככה. עוד בדיקות דם, זימון קולונסקופיה שיש גם לזרזו, לפה אישור ולשם "דבר עם. קדימה תזיז עצמך". "אני לא זז ממך בייבי", אני לא אומר לה. "סטטיסטית", היא מרגיעה "בגיל שלך אתה בנתיב חרוש, אין מה לדאוג". אני לא דואג רק שיפסיק להציק. אנחנו  יוצאים יחד מהבניין, נפרדים לשלום. עולה בשדרות ח"ן ורוטשילד מקשקש לשריגי הפיקוס. ריח הסתיו באוויר. בדרך אני עוצר ומכריח עצמי לרשום מה צריך לעשות מחר כדי שאוכל לשכוח עכשיו.

הקדמה

אני אוקיינוס, בנם של אוראנוס וגאייה בעלה של תטיס בתוכי זרמים שבאחד מהם שוחה דמות בעצלתיים. לאיטה חורכת השמש מעליו חלקי גופו שגלויים מעל למים השקטים: כתפיים, שכמות, אמות ידיים ועקבי רגליים. העור שם מודלק, מאדים ושלפוחיות מתחילות לבצבץ. לא לפי סדר קבוע הן פוקעות, מוגלה צהבהבה פורצת מהן ונשטפת במים. המים הכחולים מכסיפים והאדים שעולים מהם חוסמים את הראות. עכשיו הכול אפור ואני הוא הדמות. המים מתחילים להתערבל.  ידיי חובטות לכל עבר. איפה אני? מסתובב 360 מעלות, ראשי מעט מעל פני המים, מרגיע את נשמתי. בקצה הערפל אני מבחין במבנה גלגלי רב קומות שסוגר אותי. עם תנועת ראשי צבעו האפור מבהיל משנה גווניו מלבן בוהק לכחול כסוף. אני שוחה לעברו. עכשיו קשה לשחות. חלקי גופי החרוכים נאטמים בפקקי כסף כבדים שמושכים אותי למטה. לא מתנגד, בעזרת הכובד אני צולל לכיוון המבנה שקירותיו נופלים מטה. אני מנסה לגעת ולא מצליח. מהקיר מזדקרים גושישים שלפוחיים אדומים בהירים שגדלים לעברי. אחד מהם, מצולק בצדדיו, מתקרב אלי. מפסגתו הוא מתיז הפרשה בעוצמה כה רבה שאני מוזרק החוצה, לאוויר. אור יום בהיר. ענני משפחת סימספון לצידי ואנחנו שטים מעל פני הים, עשרות מטרים באוויר. עדין אני בתוך גלגל הצלה אפור ענקי. האור מאפיר והאוויר מתעבך. מתחתי גועש הים. אני מתעורר

מיד לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקה נקראתי בבהילות לרופאה. בחדרה נאמר לי ״שעל פי כל הנתונים...אבל אין מה לדאוג הסטטיסטיקה מראה ש...״. לא דאגתי. כבר הכרתי את הדיאלוג. מי לא מכיר את הדיאלוג? אני אמור להנהן בהבנה, לא? ככה מתנהגים שחקנים בסצנה אצל הרופא כשמודיעים לפציינט ש..

קצב חלוקת התאים לא השתנה לאחר השיחה. לא פחת או גבר. לא כך מחשבותיי והתמונות בחלומותיי. יחסי משכן, הופעתן והתחלפותן בראשי הוכפל ושולש. מאותה פגישה, נדמה היה שלראשונה, אני ותאי הלא מרוסנים פועלים יחד.

חודשיים לאחר התפרצות דלקתית, הובחנתי כנשא גידול סרטני במעי הגס. בניתוח הוצא גידול ממאיר מהמעי העקול. הגידול, שחדר למערכת הלימפתית, הוגדר סוג 3 (מתוך 4). הומלץ לי לערוך סדרת טיפולי כימותראפיה.

בלוג זה מתעד את ששת החודשים מהאבחון. 

איורים: אילה נצר

קישור לצו מניעה

 Fanny Mendelssohn Hensel Piano Trio in D minor

הערה 1: david foster wallas infinty jest