יום שני, 26 באוגוסט 2013

פרק ה'- נבכי גידול

השבועיים לאחר הפגישה עם ג' המנתח מלאי מנהלה. הסיווג כחולה אונקולוגי מממש עצמו.יש יתרונות למחלה מתוקשרת ומדוברת, מגייסת תקציבים לרווחת החולה. מדי פעם יוצא לשהות בחדרי המתנה שמשרתים קהל חו"ל שמשלם יותר. רפואה בשוק החופשי שמתחרה על לבו של החולה כצרכן שירות. יש הקשבה, יש אדיבות והכול איטי. תמיד יש לפני ומאחורי. כמשחקים ילדים כואב לראות בעיקר את הלחץ של המבוגרים סביבו. השאלה, לאן נעלם האונקולוג עולה פתאום. אם ברישומים לפתע הוכרתי כחולה אונקולוגי. מתחילים לפגוש אותם. יש המונים. אבל סלחו לי איפה האונקולוג שלי?  
קיבלתי לידי את מכתב הפיטורים, עכשיו נוצר לי זמן. גזירת הגורל בשלב הזה של חיי שיעשעה אותי. התמסרתי לדרך, התפלשתי בעפרה על כל דקירה מהמעיים בפנים ממחט בחוץ. קמים בבוקר, בודקים יציאות, נוסעים לעשות בדיקות או מנהלה רפואית. כל בדיקה צריכה להיות משוכפלת לרופא הזה ולרופא הזה. על כל טעות, עמידה לפני הפקיד הלא נכון, מקבלים עוד שעות קריאה חינם או בהייה בתוכניות בריאות בטלוויזיה. הנזקים משתיית אלכוהול התגמדו. בוז לכולסטרול. הבטן כואבת , מה כבר נשאר לעשות? חזותי שידרה בריאות לעולם הרפואה:רזה, כושר מצויין. מופחת רעלים ומאושר.
תור שקט בבנק הזרע. ההפקדה היא הרכנת ראש, תשורה לגזע יהודי אשכנזי דומיננטי.  בנק זרע, פסגה ביוטכנולוגית ומהפכה תודעתית. מי שמגיע ממלא חובתו לחברה. חובה שהיא  רשות, זכות והנאה. מי ביקש נצח ולא קיבל. סביבת אולם הקבלה נעימה ומאפשרת לשקוע. החדר חום כתום קורקטי, כסא, שולחן, מגזין פורנו רך מוסתר בבישנות. חלון עם וילון כהה. אני שונא וילונות כהים ומפשיל את הוילון הצידה. אני מול איכילוב ואיכילוב מולי. אנחנו מזדיינים. טנטרה זה לא. אני גומר לצלוחית. הזרע הזה לא נראה משהו, אני מריח אותו. לא נעים לזרוק אותו אחרי כל המאמץ החברתי סביבי. לא הייתי רוצה להיות הוא. שאריתי הוכנסה  לפריזר והמשכתי לתחנה הבאה .
בדיקה גנטית. מלובי הבניין עד החדר הקטן שבו תתקבל הדגימה שהוצאה בבדיקת הקולונסקופיה. אני סוטה לחדרים עם שמות אקזוטים מעוררי מחשבה: שווה לי להיות אוטוזומי רצסיבי?  נושא דגימתי כשליח גאה הגעתי גם למעבדה של הנראים מה זה מבינים. אין מחיצות דלפק קבלה, התחושה אגבית, ידידותית. לקבוצת נשאי תסמין HNPCC ו- APC יש תת-מסלול משפחתי של ממאירות. תחושת הביחד עם שבט מקבלת חיזוק. כרגיל ממתינים. עדין לא הבנתי אם התוצאה חיובית איפה השלילי ואם שלילית, מהן הצדדים החיוביים. יש בכלל? בינתיים אני מתרווח במוכר.הטלוויזיה שם,  המזכירה- מזהה. שיער בלונד מחומצן. המנהלת שם, תמיד עם טלפון. השירותים מעבר לפינה.
לא כדאי לעשות את הניתוח פרטי בבית חולים פרטי? ככה יודעים מי המנתח, החדר ליד הים. ומי זה בכלל ג? בן כמה הוא? למה לא ללכת לוותיק עם מטרג' גדול בארסנלו. א' רשם אותי לשש ועשרה בבוקר אצל המומחה ד' לכירורגיה. בוקר חורפי נעים, בשעה כזאת ביום שישי קשה למצוא חנייה ברחוב הקטן ליד הירקון. הקדמתי, אך ד' כבר היה במרפאה. ד' נחשב מומחה גם באומנות לחימה. עוד סופרמן. סוגת המנתחים זוכה אצלי לביג LIKE.אני חש קרבה לאדום=אדום של גילדת קצבי הרפואה. כל האחרים צהוב שתן. חדר המומחה בצד דירת הקרקע. הכניסה דרך צמחייה רווית טל. ד' נראה כפנתר חטוב שקם לעוד בוקר בסוואנת יום שישי תל אביבי. הרגיש טבעי להפגש עם פנתר בחמש חמישים בבוקר ולעזור לו עם דלת ההזזה שחוצה את ג'ונגל הניירת. "מה אפשר לעזור לך?" הוא מעיין בתייקיה מסודרת של חוות דעת."בו'אנה, אתה מסודר, כל הכבוד".בענווה  מזויפת העברתי את הקרדיט לאשה שאיתי. אני מעלה השגותי וחששותי. אולי פרטי, אמרו לי ש..
"שמע" הוא רוכן לעברי ומסיט לעברי את התיק. "אני לא רואה שום התלבטות. אני לא הולך לנתח אותך. ג' יעשה עבודה מצוינת אצלנו במחלקה...אני מציע", הוא נשען לאחורה על הכסא השחור באלגנטיות מעולם החתולי שממנו הוא בא, "שתרגע ותזרום".
לזרום?
"ולהרגע" הוא מוסיף, פורש אצבעות כפות ידיו, מצמידן יחד מתחת לסנטר."יהיה בסדר" 



אין תגובות:

פרסום תגובה