יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

בית - המומחית

גם המומחית יושבת בבניין רקום בהילת שנות החמישים. מרחב המתנה גדול, הדפסים של אמנים ישראלים על הקיר. השעה שבע בערב ויש אווירה של סיום מלבד האזור שליד המומחית. במשרד הקבלה הראשי מעכלים את ההזמנה ומפנים אותי למזכירה של המומחית. רישום נוסף ושב תמתין. רק נשים פה. כולן חביבות וענייניות אך הן לא משככות את קוצר רוחי. הבאתי שלושה ספרים באף לא אחד מהם אני יכול לקרוא יותר ממספר עמודים. הייתי המוזמן האחרון לאותו יום, שעה שבע. משרד הקבלה הראשי מתרוקן וגם המזכירה של המומחית עוזבת. "מה, היא גמרה?" כולם פה בחרדות.נראה לי שגם אני נידבקתי. "לא, לא לדאוג, היא תקרא בשם". בשמונה וחצי יצאה ב' מחדרה ספרה אותנו בעיניה, חישבה במהירות בלי לעפעף. רואים שמספרנו קטן עליה. היא כבר ראתה ימים גרועים מאלו. אווירת ראש השנה, יש פחות אנשים. צעירה, רזונת, נראית שָקֶלִית אבל מה אני מבין. מרפאת המומחים מרכזת רופאים מתחומים שונים. מטייל בקומה לומד שמות של כל מיני תתי התמחויות, מתעכב בנפורולוגיה פינת אנטיקואגולנטים. קשה לי עם הישיבה הסבילה והשקטה  של רוב מפולחי הבעיות שממתינים כמוני למומחה  שיפענח את כאבם ויתן להם תקווה להחלמה. 
לאט לאט התרוקנה המרפאה. נשארתי אחרון מול דלת המומחית. המנקה התחילה לנקות. הממתינה האחרונה למומחה לניאוכירורגיה נכנסה. נשארתי לבד בקומה. כל הקומה לרשותי לזוז, להתפתל, לעוות את פרצופי, לשיר לעצמי. רק לא לשבת במנוחה. הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות הןא להיות בשקט. אני רוצה להיות חסר מנוחה. משהו קורה בבטן ופתאום אני חייב להבין מה קורה.השטות הזאת משתלחת עלי מבפנים, משתלטת על מוחי, לשה בגופי, מוצצת כוחי ומשלחת דקירות מתוכי החוצה, מזכירה לי מי כאן הבוס. "אבל זהו. נגמר", אני אומר לעצמי ומרגיש שהפסקתי להיות הסביל במחלה מעצם ישיבתי בעשר בלילה לבד בקומה רביעית מלאה דלתות מומחים סגורות. חוץ מהמומחית שלי. הדלת שלה פתוחה. היא קוראת לי מתוך החדר כשאני נכנס היא ממשיכה לקרוא. "איך יש לה עוד כוח לקרוא" אני חושב, עשר בלילה,רעבאק אין לה בית". לאחר זמן מה שבה הדבקתי מבטי לפוסטרים של איברי עיכול מזויות שונות שהיו תלויים על הקיר, היא נשענה לאחור וחייכה. כן, היום נגמר. מסתבר שממש עכשיו היא חזרה מחודש תרגול יוגה באשראם של איינגה בפונה. מלאת התרגשות הודו. זאת המומחית? היא מג'נגלת בין מספר נושאים בקצב. מפרטת בפני את המסלול ומנחיתה בזה אחר זה ניירות. זה תעשה ככה וזה תעשה ככה. עוד בדיקות דם, זימון קולונסקופיה שיש גם לזרזו, לפה אישור ולשם "דבר עם. קדימה תזיז עצמך". "אני לא זז ממך בייבי", אני לא אומר לה. "סטטיסטית", היא מרגיעה "בגיל שלך אתה בנתיב חרוש, אין מה לדאוג". אני לא דואג רק שיפסיק להציק. אנחנו  יוצאים יחד מהבניין, נפרדים לשלום. עולה בשדרות ח"ן ורוטשילד מקשקש לשריגי הפיקוס. ריח הסתיו באוויר. בדרך אני עוצר ומכריח עצמי לרשום מה צריך לעשות מחר כדי שאוכל לשכוח עכשיו.












אין תגובות:

פרסום תגובה